פתרון טריטוריאלי של עזה

פרופ' יהושע בן אריה: "הפריצה הפלסטינית לסיני ממחישה את הצורך למצוא פתרון טריטוריאלי לרצועת עזה"
"בלתי אפשרי לפתור את הסכסוך הישראלי-פלסטיני ללא פתרון לעזה"

"הפתרון הוא חילופי קרקעות משולשים בין ישראל, פלסטינים ומצרים"

בהתפתחות חדשה ודרמטית, למעלה ממאה אלף פלסטינים פרצו דרך כוחות הביטחון המצריים לתוך סיני. לפי הערכות, מיליון וחצי פלסטינים סגורים ברצועת עזה על ידי ישראל בצפון ומצרים מדרום. הם נשלטים על ידי האיסלאמיסטים הקנאים של חמאס, הם מסרבים לקבל את זכותה של ישראל להתקיים ומטילים ללא הרף את העיירה הישראלית הסמוכה שדרות. בתגובה, ישראל סגרה את גבולה וצמצמה את אספקת החשמל והדלק. המצב בעזה הפך מרע להחמרה בזמן שמשא ומתן ישראלים ופלסטינים מהגדה מנסים להתקדם במגעי השלום שלהם. בראיון ל-IsraCast מציג הגיאוגרף הישראלי פרופ' יהושע בן אריה תוכנית לחילופי קרקעות בין ישראל, הפלסטינים ומצרים שלדעתו עשויה להביא לפריצת דרך.

האזינו לראיון שמע עם פרופ' בן אריה

העימות הישראלי-פלסטיני קיבל תפנית חדשה לאחר שעשרות אלפי פלסטינים מרצועת עזה פרצו דרך כוחות הביטחון המצריים ויצאו לסיני כדי לקנות חנויות ראויות בעיירה הסמוכה רף. ה'פלישה' הפלסטינית באה בתגובה לסגירה הישראלית של מסופי עזה לישראל והצטמצמות האספקה הישראלית של חשמל ודלק - חלק מתגובה ישראלית ליותר מ-4,000 רקטות ומרגמות קסאם שהפכו את העיר שדרות בישראל. עיר רפאים. הגיאוגרף הישראלי פרופ' יהושע בן – אריה מזהיר כי הפריצה הפלסטינית לסיני מוכיחה שוב את הצורך למצוא פתרון טריטוריאלי לבעיית מיליון וחצי הפלסטינים החיים בתוך 'הכלוב' של עזה. לדעתו, רצועת עזה היא כיום המכשול העיקרי לפתרון הסכסוך.

בן אריה מציע לישראל לתת פיסת אדמה קטנה מדרום הנגב שלה באזור ואדי פארן על גבול סיני המצרית שתהפוך לשטח מצרי. מצרים תוכל אז לבנות גשר יבשתי לירדן שיוכל להעביר גם צינורות נפט, גז ומים בבעלות מצרית. בתמורה לקרקע זו תעביר מצרים שטח דומה בגודלו (כ-600 קמ"ר) הממוקם מדרום לרפיח ברצועת עזה. קו החוף יימשך 20 ק"מ לכיוון אל-עריש מהגבול הישראלי-מצרי הנוכחי והאזור ישתרע פנימה אל תוך סיני מהחוף. במקום השטח שתקבל הרשות הפלסטינית ממצרים, הרשות הפלסטינית תסכים להעביר לישראל שטח דומה בגודלו לישראל - בדיוק אותו שטח שהיא תקבל ממצרים מדרום לרפיח. הדבר יכלול אדמות בגדה המערבית סביב העיירות הישראליות מעלה-אדומים, ירושלים ואריאל.

הוא צופה אפשרות לבנות נמל ימי ואווירי פלסטיני באזור החדש ופיתוח כלכלי כדי להעלות את רמת החיים הירודה של תושבי עזה. המצרים ירוויחו גם נכס כלכלי חשוב בכך שיוכלו לבנות את הגשר היבשתי המוביל לירדן, סעודיה ושאר העולם הערבי. כל שלושת הצדדים, הפלסטינים, מצרים וישראל ייהנו מהחלפה טריטוריאלית כזו - אף אחד מהצדדים לא יאבד שום שטח במה שהוא מערך מחדש המשרת את האינטרסים של שלושת הצדדים. בן אריה מציין שהרעיון של חילופי שטחים אינו חדש בעולם הערבי - ירדן וסעודיה שרטטו מחדש את גבולותיהן כדי לאפשר לירדן להרחיב את נמל ים סוף בעקבה.

בן אריה נפגש עם נציגי ישראל, הפלסטינים ומצרים וכן גורמים אמריקאים. בעוד שכולם הביעו עניין ביוזמתו, הם אמרו שהשאלה אינה רק טריטוריה אלא עצם הנושא של הכרה בישראל כמדינה יהודית. עם זאת, בן אריה טוען כי עצם תוכניתו היא אידיאולוגית משום שהיא מבוססת על תפיסת פתרון שתי המדינות שניתן ליישם. בוועידת אנאפוליס האחרונה בארה"ב, מדינות הליגה הערבית הראו את נכונותן למלא תפקיד בפתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני. בן אריה אומר כי לאחר ההתפתחויות האחרונות בעזה, הגיע הזמן להעמיד אותן במבחן על ידי כינוס מחדש של אנאפוליס כדי לדון בחילופי השטחים שלו, שלדעתו יכולים לסייע בפתרון הסכסוך.

עזה לתוך מצרים
אסטרטגיית המזרח התיכון בהרווארד

מרטין קרמר

'זו עשויה להיות ברכה במסווה'. כך בירך גורם ישראלי עלום שם על השמדת גוש מחסום הגבול המפריד עזה ממצרים על ידי חמאס, ואחריו שיטפון בלתי מוסדר של מאות אלפי פלסטינים עזתים מעבר לגבול למצרים. "יש אנשים במשרד הביטחון, במשרד החוץ ובמשרד ראש הממשלה שמאוד מרוצים מכך. הם אומרים, 'סוף סוף, ההתנתקות מתחילה לעבוד'. ברור שגבול שבור בין מצרים לעזה הוא בעיה ביטחונית גדולה עבור ישראל. אבל ציוד מלחמה וכסף לחמאס חצו את הגבול בכל מקרה. גבול פתוח פוטר למעשה את ישראל מאחריות לרווחת אוכלוסיית עזה, ועשוי לעורר את ישראל לנתק את יתר התשתית והאספקה שלה לעזה. חלק גדול מהאחריות על עזה יועבר מישראל למצרים, מה שעשוי להסביר את המלמולים המרוצים בירושלים.

אבל ההשלכות של הפרצה הגדולה רחוקות יותר. בהתחשב בכך שעזה והגדה המערבית לא צפויות להתאחד מחדש, שאלת הכדאיות של עזה עצמה כישות נפרדת חייבת לעלות מחדש. בשנות ה-90, כלכלנים דיברו על הכדאיות של עזה כפונקציה של כלכלה: השקעה מסיבית יכולה להפוך אותה לסינגפור רב קומות. אבל במאמר שנכתב בקיץ 1991, גיאוגרף מוביל טען שזה לא אפשרי, ושעזה בת קיימא תזדקק ליותר אדמה. רובו, טען, יצטרך להגיע ממצרים.

'כדאיות עזה: הצורך בהרחבת הבסיס היבשתי שלה' – זו הייתה הכותרת של מאמר מאת סול ב' כהן, גיאוגרף אמריקאי מובהק ונשיא פעם אחת של קווינס קולג' ואיגוד הגיאוגרפים האמריקאים. כהן פתח בהנחה בסיסית זו: עזה רב קומות 'תהיה הרת אסון מבחינה אקולוגית... כדי להפוך למיני-מדינה מצליחה, כזו שתשמש כ'שער' או מדינה מסוג חילופי, עזה תצטרך קרקעות נוספות.' כהן חישב שעזה בת קיימא תזדקק לכ-1,000 קמ"ר של שטח - כלומר 650 קמ"ר נוספים. כך הוא מיפה את הצעתו:

מצרים תספק רצועה של 30 ק"מ של חוף הים התיכון (200 קמ"ר), ותעניק לעזה המורחבת חוף ים תיכוני כולל של כ-75 ק"מ. מצרים תספק גם קטע של מישור צפון סיני (300 קמ"ר), וישראל תספק לבעוט חבילה בצדה של הגבול (150 קמ"ר). זה יהיה שטח מספיק, כתב כהן, "כדי להקל על הצפיפות בעזה, לספק עתודות קרקע חקלאיות וטבעיות ולהפיץ פעילויות עירוניות (כולל עיירות קטנות ובתי מלון) כדי לספק נוף תרבותי ייחודי ונמוך קומות". מצרים תספק מים (על ידי הארכת תעלת מי הנילוס מאל עריש) וכוח (באמצעות קו גז טבעי). כהן גם סבר שיש להסיר את ההתנחלויות הישראליות בגוש קטיף בטווח הארוך. הריצה הארוכה לא ארכה כל כך הרבה זמן.

הסכמי אוסלו האפילו על רעיון המיני-מדינה של עזה. עזה הייתה אמורה למצוא את מוצאה בגדה המערבית, דרך מסדרון מעבר בטוח. הרעיון של רצועת עזה מורחבת קם לתחייה זמן קצר לפני הנסיגה החד-צדדית של ישראל, על ידי גיאוגרף ישראלי (ורקטור לשעבר של האוניברסיטה העברית), יהושע בן אריה. הוא יצא מנקודת הנחה זו: מסדרון לגדה המערבית לא יספיק כדי להקל על הלחץ המתגבש בעזה. עזה תוכל להיות בת קיימא רק אם היא תהפוך לצומת דרכים או שער, שיצריך נמל מים עמוקים, שדה תעופה ועיר חדשה. בן אריה הציע החלפה משולשת. לרשות הפלסטינית יינתנו 500 עד 1,000 קמ"ר מצפון סיני של מצרים. ישראל תיתן למצרים 250 עד 500 קמ"ר לאורך גבולה המשותף בפארן, וכן תיתן למצרים דרך מסדרון לירדן. בגדה המערבית תמסור הרשות הפלסטינית לישראל את אותה כמות שטח (500 עד 1,000 קמ"ר) שקיבלה במצרים. כך מיפה בן אריה את החלק הדרומי של תוכניתו:

בן אריה הציג את הרעיון והמפות שלו לראש הממשלה דאז אריאל שרון, אשר (לפי בן אריה) הגדיר את התוכנית כמוקדמת, אך לא דחה אותה. "אולי יום אחד זה יכול להפוך לרעיון", הוא אמר.

לכל מי שמכיר את המורכבות של הפוליטיקה, התוכניות האלה נראות פנטסטיות. אבל בעוד שגיאוגרפים מפספסים לעתים קרובות את הפרטים השטניים, יש להם הערכה עד כמה המפה של המזרח התיכון באמת טנטאלית. זהו ייצוג סכמטי של כוחות אחרים, ואם עוצמתם של כוחות אלו משתנה, המפה תראה זאת בסופו של דבר. בעזה היו 350,000 פלסטינים ב-1967. כעת יש 1.3 מיליון, שדוחפים בכוח הולך וגובר את מעטפת הגבולות הצרים של עזה. לישראל יש את הכוח והנחישות לדחוק לאחור. מצרים פשוט לא, וזו הסיבה שהמעטפה התפוצצה היכן שהיא התפוצצה.

הלחץ הזה לא ירפה, ומאחר שחמאס מבקש לתעל אותו ל'זכות שיבה' על חורבות ישראל, שארה"ב טוענת שהיא דוחה, השאלה היא: לאן מציעה וושינגטון להסיט את הלחץ הזה? האם 'תהליך השלום' שלו, המתמקד כעת כולו בגדה המערבית, יכול להסיט משהו ממנו? אלא אם כן הבית הלבן יכול לגרום למים לזרום במעלה הגבעה, אולי הגיע הזמן לבחון מחדש את החלופות של הגיאוגרפים, ולשאול בכנות האם הם פנטסטיים יותר מהמדיניות הנוכחית.