לישראל יש א.געין ציינה את התאריך העברי של רצח ראש הממשלה לשעבר יצחק רבין. הוא נורה בגבו על ידי קנאי ריג-ווינק יגאל עמיר לאחר שנשא דברים בעצרת שלום ענקית בתל אביב בליל ה-4 בנובמבר 1995.

לא פעם נשאלת השאלה, מה אם רבין לא היה נרצח? האם מדינת היהודים תחיה כעת בשלום עם הפלסטינים ושאר העולם הערבי? רבין עצמו חתם על שלום עם מלך ירדן חוסיין, בעקבות ההסכם המונומנטלי של מנחם בגין עם מצרים אנואר סעדאת. מאז רצח רבין, ולאחרונה, שלוש מדינות ערביות נוספות - איחוד האמירויות הערביות, בחריין וסודאן עשו שלום גם עם המדינה היהודית, בראשות ביבי נתניהו. 

לבנון גם החליטה ליצור קשר כדי לסיים את הגבול הימי עם ישראל - צעד שרק עשוי לפתוח עוד יותר את הדלת בסופו של דבר בין ביירות לירושלים. זאת למרות התנגדותו של חיזבאללה, מיופה כוח איראני, שמחממת את הגבול מדי פעם. סעודיה, המאוימת כעת ומותקפת בגלוי על ידי איראן, היא גם שותפת שלום פוטנציאלית. באשר לסוריה, מדובר בסל של כוחות איראנים המנסים בכוח לבסס נוכחות צבאית דמוית חיזבאללה לאורך גבול ישראל.

אז נראה ששלום פורץ בכל מקום מלבד האנשים החשובים ביותר - השכנות הפלסטיניות הקרובות ביותר של ישראל בגדה המערבית וברצועת עזה. אבל בעוד שיש תזוזות משמעותיות לישראל בקרב שכנותיה הערביות, מה קורה במחנה הפלסטיני? ניתוח זה של ישראקאסט, מיום 30 באוקטובר 2015, תקף עד עצם היום הזה.

מה אם יצחק רבין לא היה נרצח?

מה אם ראש ממשלת ישראל לא היה נרצח לאחר עצרת השלום ההיא ב-15 בנובמבר 1995? האם ישראל תחיה כעת בשלום עם מדינת פלסטין בגדה המערבית וברצועת עזה? האם יגאל עמיר, הרוצח הישראלי מהימין, שינה את מהלך ההיסטוריה?

כמובן, אין דרך לדעת. אבל אפשר לבחון מה קרה מאז אותו לילה ארור. היום למעלה מ-90% של ישראלים יכולים לספר לכם בדיוק מה הם עשו כששמעו את החדשות. לילה שבו שירות הביטחון המהולל של "שב"ק נכשל בצורה תהומית למנוע מהמתנקש, חמוש באקדח, ללכת כלאחר יד ולירות שלוש יריות בגבו של רבין בזמן שזוג שומרי הראש שלו הסתכלו כלא מאמינים - יהודים לא אמורים לעשות זאת. לרצוח את המנהיגים שלהם! (הכדורים היו חלולים כדי להגביר את הנזק ולרבין מעולם לא היה סיכוי.

הרקע…

מאז חתם ראש הממשלה רבין על הסכם אוסלו בוושינגטון עם יו"ר אש"ף, יאסר ערפאת, הפוליטיקה הישראלית הפכה למכוערת ואלימה מאוד. כבר היו כמה מקרים שבהם המבקרים קיללו את רבין ואף איימו עליו בהתכנסויות ציבוריות. אוסלו חזתה פתרון של שתי מדינות עם הקמת פלסטין לאחר תקופה של חמש שנים. המנהיג הישראלי קבע כי 'הפרדה' זו תגרור נסיגה כמעט מכל הגדה המערבית ומרצועת עזה.

כמה מאנשי הימין, אבל לא המנהיגים הפוליטיים, מיתגו את רבין כבוגד. המקהלה הזו הגיעה לקרשנדו בעצרת הליכוד בכיכר ציון בירושלים, כאשר כמה קיצונים הציגו קריקטורה גדולה של רבין לבוש במדי אס אס נאציים. אין זה אומר שנתניהו ושרון תמכו במעשה המתועב; מאוחר יותר הם אמרו שהם לא ראו את זה.

הכתובת הייתה צריכה להיות על הקיר, אבל השב"כ כנראה לא ראה אותה. רצח פוליטי בישראל לא נחשב כסכנה ברורה ונוכחת. רבין עצמו סירב ללבוש אפוד חסין כדורים. "יהודים לא הורגים את המנהיגים הפוליטיים שלהם - זה לא נעשה!" חוץ מזה זו הייתה עצרת שלום יהודית. מנהל השב"כ כרמי גילון אפילו יצא אז מהארץ, מה שמצביע על כך שהוא לא מודאג יתר על המידה מהאפשרות של פיגוע פוליטי. גילון אמר מאוחר יותר כי הוא הופתע מכך שאחד משומרי הראש של רבין לא הגיב מהר יותר, ואיפשר לעמיר לירות שלוש יריות ולאחר מכן להילקח למעצר ללא פגע.

הייתי אז כתב מדיני של חדשות ערוץ 1 באנגלית של ישראל. כשגדלתי בקנדה, הכרתי את האידיאולוגיה של ליגת ההגנה של הרב מאיר כהנא בארה"ב. אולי אפילו הייתי גאה איך יהודים עמדו מול אנטישמים בערים אמריקאיות. אבל הייתי מודע גם לרצף האלים שעבר באידיאולוגיה הזו.

קבעתי ראיון טלוויזיה עם כהנא במטה שלו בירושלים בשכונת מחנה יהודה. צוות הטלוויזיה שלי לא היה מרוצה מהרעיון, מכיוון שתומכיו היו ידועים כעוינים לתקשורת, אז לקחנו שומר ראש חמוש מתחנת הטלוויזיה. כשהגענו למפקדה של כהנא, הצוות שלי לא היה נכנס לבניין אלא אם כן ליוו אותנו אחד מהחבר'ה של כהנא. נכנסתי פנימה וקיבלתי אחד שילווה אותנו למשרדו של כהנא. הוא עצמו קיבל אותי בלבביות. מה שאני זוכר זה שאחרי דיבור השנאה של כהנא על ערבים ואנשי שמאל ישראלים, שבהם הוא ראה בוגדים וירטואליים, שאלתי אותו:

    "מה עם דמוקרטיה ושלטון החוק והרוב?"

זה הרגיז את כהנא והוא ירה בחזרה:

    "על מה אתה מדבר?! הדמוקרטיה באה מהיוונים - זה לא יהודי! יש לנו את התורה שלנו - זו הדמוקרטיה שלנו! זה מה שעלינו לחיות לפיו!"

יגאל עמיר אמנם לא היה חבר במפלגת כח של כהנא, שהייתה אסורה בישראל, אבל זו האידיאולוגיה שהולידה את המתנקש. היום זה כנראה גם מה שמניע קרוב משפחה צעיר של כהנא, שנמצא כעת במעצר מנהלי בישראל.

בזמן שיצאנו, פגשה אותנו הפתעה מאוד לא נעימה - מישהו התיז קצת נוזל לתוך פניו של שומר הראש שלנו, שצעק והתפתל מכאבים מעיניו הצורבות. התברר כי מדובר בחומץ, ולאחר שטיפה במים לא גרם נזק. הזדעזעתי עמוקות בשני מישורים שונים: ראשית, הדחייה המוחלטת של כהנא מעקרונות דמוקרטיים, ושנית, המתקפה הנבזית, למרות שלא הייתה הוכחה שאנשיו של כהנא עשו זאת.

באירוע אחר, כמה מפגינים הציגו ארון קבורה כשרבין עבר במקום. המסר היה ברור. בפעם אחרת, שר קבינט העבודה בנימין בן אליעזר נמנע לנסוע לכנסת כאשר המון חסם את הדרך למכוניתו למשך זמן מה. הם חבטו על הרכב באגרופיהם וקראו לעברו קריאות עלבונות. חלקם אף החלו לנענע את הרכב מצד לצד כאילו כדי להפוך אותו כשהוא ונהגו בפנים. המשטרה נאלצה לחלץ אותם וללוות אותם לכנסת. כשהגיע פנימה, אמר שר הקבינט ההמום לעמיתיו:

    "זה הולך להיגמר רע מאוד!"

כמו כל אחד אחר בדור שלי, הייתי בהלם עד היסוד מהרצח של הנשיא ג'ון קנדי. התחלתי להתייחס ברצינות רבה למצב הפוליטי שסיקרתי. בשלב מסוים אפילו הסברתי לאשתי נילי שאני מודאג מכך שיכול להתבצע רצח קנדי בישראל. תראה, האנשים האלה כהנא מגיעים מאמריקה! אפילו שקלתי רשימה של פוליטיקאים שמאלנים שאולי יהיו ברשימת הלהיטים של איזה משוגע: יצחק רבין, שמעון פרס, שולמית אלוני ויוסי שריד.

אשתי זרקה את שולמית אלוני בגלל שהיא אישה ולא היו לוקחים אותה ברצינות מספיק על ידי קנאים דתיים יהודים. לא העברתי את הדאגה שלי לאף אחד אחר מחשש שהם יחשבו אותי כחרמן. חוץ מזה, השב"ק נחשב לשירות בטחוני-על - חייבים להיות להם פסיכולוגים מקצועיים שלומדים מצבים כאלה, כולל רצח קנדי. אבוי, זה היה אמור לקרות בישראל, ואפילו הרוב המכריע של מבקריו של רבין יכול היה רק לבכות ולתהות.

תגובה לטרגדיה...

שמעון פרס מטעם העבודה היה הבא בתור לראשות הממשלה. חשבו על זה: לעומת 'לשבור להם את העצמות' רבין, פרס היה היונה האולטימטיבית. הוא יהיה מנהיג נלהב שנכון לעבוד עם ערפאת על גיבוש פתרון שתי המדינות לאחר שהמערבולת הנוכחית תשכך. בינתיים, גל של זעם וסלידה שטף את ישראל. הוא הופנה לימין בכלל ולמפלגת הליכוד בפרט.

יהיה קשה למי שלא גר אז בישראל להעריך את החיבה וההערכה לרבין. כמעט כל יריביו הפוליטיים אהבו אותו. אדם בעל יושרה ושכנוע רב. 'מה שראית זה מה שקיבלת!' כשהתחלתי לסקר פוליטיקה, הדיווח הראשון שלי היה על הלווייתו של לוי אשכול בשנות השישים. אני מאמין וחבריי הסופרים הוותיקים יסכימו שהערכנו את רבין יותר מכל מנהיג אחר. למשל, לפעמים בתדרוכים עם כתבים פוליטיים ישראלים, הוא אפילו היה חושף מידע מסווג. ואז הוא היה מזהיר בקולו הרועם:

    "מה שאמרתי זה עתה הוא לגמרי אוף פרוטוקול! אף מילה לא יוצאת מהחדר הזה, מבינים?!"

למיטב ידיעתי, אף אחד מעמיתיי מעולם לא הפר את הסכם האדונים שלנו איתו. הוא בטח בנו, וכיבדנו את זה. ואני יודע שלרבים מאיתנו היו דמעות בעיניים כשדיווחנו על הלווייתו או כתבנו את המחווה שלנו.

היום שאחרי…

היה לחץ בתוך הלייבור להכריז על בחירות בזק. ברור שפרס היה יכול לנצח בגדול. אבל לזכותו או אולי היוהרה שלו ייאמר, שפרס לא רצה להיבחר לראשות הממשלה על רקע רצח רבין. לכן הוא לא יקרא להצבעה מוקדמת ולא ירוויח הצבעת אהדה לרבין.

רבין הכריז שהוא ינהל משא ומתן עם ערפאת כאילו אין טרור, ויילחם בטרור כאילו אין תהליך אוסלו.

הליכוד, שהתנגד לפתרון שתי המדינות, ספג מכה קשה מהחיסול. זה היה ברור לא רק לכולם בישראל אלא גם לפלסטינים. כל מה שהם היו צריכים לעשות זה לשחק את הקלפים שלהם נכון ומדינתם הפלסטינית בגדה המערבית ובעזה הייתה קרובה מתמיד. זה בא עם המחיר של פגיעה בכל הטרור. זכור שמאז חתימתם על הסכם אוסלו ב-1993, אימץ ערפאת מדיניות דו-מסלולית של קריצה לטרוריסטים הפלסטינים בחמאס ובג'יהאד האיסלאמי כדי להמשיך בטרור בזמן שהוא ניהל משא ומתן עם ישראל. הוא השתמש באלימות כמכשיר למדיניות, והעלה את הלהבות כראות עיניו. מנגד, רבין הכריז שהוא ינהל משא ומתן עם ערפאת כאילו אין טרור, ויילחם בטרור כאילו אין תהליך אוסלו.

אבל מה ערפאת עשה? הוא לא עצר את הטרור ורץ קדימה עם פרס למדינה פלסטינית. להיפך, ערפאת אף דחק בפלסטינים להגביר את הטרור שלהם. כיצד ניתן להסביר זאת? פשוט זה – ערפאת ידע שכדי לגבש עסקה עם פרס, הוא יצטרך להכיר בישראל כמדינה היהודית ולהגיד לפלסטינים שהם יצטרכו לוותר על 'זכות השיבה' שלהם לישראל. באופן טבעי, בתיהם יצטרכו להיות במדינת פלסטין החדשה בגדה המערבית ובעזה. ערפאת ידע שזה לעולם לא ישחק בעולם הפלסטיני. למעשה, גם הוא עלול לסיים עם כדור. למרבה האירוניה, רבין נרצח בגלל שהיה מוכן ליישם פתרון שתי מדינות, בעוד ערפאת חשש שהוא גם יירצח אם יסכים למדינה פלסטינית רק בגדה המערבית ובעזה!

מה הייתה התוצאה? ערפאת הפציר במחבלים להסלים את התקפותיהם, להרוג ולפצוע עוד ישראלים. המנהיג הפלסטיני ממש הפציץ את פרס מחוץ לתפקידו עד שהבחירות בישראל הגיעו סוף סוף. פרס ניסה לעשות שלום בזמן שערפאת עשה מלחמה! הבוחרים הישראלים ראו בפרס רך מדי ואינו מסוגל לדכא את ההסתערות, ולכן בחרו את ביבי נתניהו לראשות הממשלה.

מהר קדימה אחרי הקדנציה הראשונה של נתניהו...

בדיוק כפי שסיפרה למורשת רבין בחירתו של ראש ממשלה אחר מהעבודה, אהוד ברק. שוב, רמטכ"ל לשעבר בצה"ל, 'מר. אבטחה', אחד שהיה מוכן ללכת לשבירה! ברק יזם את קמפ דייוויד 2000, שם אירח גם הנשיא ביל קלינטון את ערפאת. המנהיג החדש של ישראל אימץ את גישת 'ההפרדה' של רבין ודחק אותה עד הקצה. שתי מדינות - ישראל ופלסטין בגדה המערבית ובעזה. גבולות בטוחים ומוכרים עבור ישראל שיכללו חילופי קרקעות מוסכמים. חלוקת ירושלים על בסיס הנוסחה של קלינטון – מה שיהודי נשאר יהודי, מה ערבי נשאר ערבי! מספר סמלי של פליטים פלסטינים יורשו לחזור לישראל, השאר יושבו במדינת פלסטין החדשה. פתרון שתי המדינות הזה יסמן סיום היסטורי של הסכסוך ללא טענות נוספות מצד שני הצדדים.

ערפאת ידע שהפלסטינים לא יקבלו את פלסטין, אם זה אומר לחיות לצד מדינת ישראל יהודית בטוחה.

קלינטון ומנהל המשא ומתן דניס רוס הריעו שניהם להסכמתו של ברק לעסקה. מנהיג ישראל עלה על הצלחת לפשרה הוגנת. אז איך הגיב ערפאת לפתרון שתי המדינות החשוב הזה? האם הוא אמר 'כן' או 'לא'? הוא לא עשה את שניהם; הוא פשוט לא הגיב, אלא ארז את התיק שלו, חזר הביתה והשיק את האינתיפאדה השנייה! שוב, ערפאת ידע שהפלסטינים לא יקבלו את פלסטין אם זה אומר לחיות לצד מדינת ישראל יהודית בטוחה.

תסמונת זו חוזרת שוב על עצמה בעתיד. הרביעייה הבינלאומית בראשות נשיא ארה"ב ג'ורג' בוש הציע את תוכנית השלום מפת הדרכים ב-2003. אפילו ראש הממשלה אריאל שרון, הנץ האולטימטיבי הפעם, קיבל אותה אך בתנאי אחד: "אם נמשיך במלוא הקיטור על שתי המדינות הפתרון, הפלסטינים חייבים לעצור את הרג הישראלים לאורך הדרך'. זה אולי נשמע הגיוני, אבל לא לפלסטינים.

יתרה מכך, כאשר שרון ביצע נסיגה חד-צדדית מכל רצועת עזה, האם הפלסטינים ניצלו את ההזדמנות ודחו את הטרור? זה היה צעד לקראת שיחות שלום בנסיגה דומה מהגדה המערבית. לא, בדיוק להיפך - הם הפכו את עזה למוקד שיגור להטלת רקטות ישראל.

בשנת 2008 – נכנס לנשיא מחמוד עבאס, מנהיג פלסטיני חדש אך אותו סיפור ישן. ראש ממשלת ישראל אהוד אולמרט חימם את תוכניות ברק ורבין והציע אותן לאבו מאזן. שוב, הפלסטינים סירבו להשיב. אפילו ביבי הטיל הקפאה של עשרה חודשים על בניית התנחלויות ככניסה לשיחות שלום. שוב, הפלסטינים היו אי-הופעה.

מה יש להסיק מכל זה?

תן לי להרחיב את הנוף. איך מצרים, המדינה החזקה בעולם הערבי וירדן, החליטו לעשות שלום עם ישראל? רק לאחר שמנהיגיהם הנשיא אנואר סאדאת והמלך חוסיין הבינו שהם לא יכולים להביס את ישראל בשדה הקרב והמשך הסכסוך עולה להם ביוקר. לשני המדינאים הללו היו תכונות של מנהיגות כדי להמשיך לשלום מלא. אלא אם ועד שיהיו לפלסטינים מנהיגים בעלי מעמד דומה, לא יהיה שלום.

ערפאת ביקש להשמיד את ישראל באמצעות אלימות וטרור - עבאס מנסה לגייס את הקהילה הבינלאומית לכפות על ישראל לקבל פתרון כפוי; כזו שלא תעניק לישראל גבולות בטוחים ומוכרים, ובמקביל גם תסרב להכיר בישראל כמדינה היהודית (מה שמסיק שמיליוני צאצאי הפליטים הפלסטינים יכולים להמשיך במסע שלהם להציף את ישראל מקיומה).

אבל אם הנרטיב הזה נכון, למה זה שישראל מוחרם ומחרימים כל כך הרבה בחו"ל? למרות שאני מאמין שהמדינה היהודית הרבה יותר 'חוטאת לנגדה מאשר לחטוא', יש פגם מרכזי אחד שמנוצל אפילו על ידי אותם אקדמאים, חלקם אפילו יהודים, שמייסרים את ישראל על כך שהיא לא עומדת ברמות המוסריות והאינטלקטואליות הגבוהות. תקנים. ברוב המקרים, סטנדרטים שהם לא חלים על המדינות שלהם כמו ארה"ב ובריטניה שעולים כל כך מהר לראש. הפגם של ישראל הוא בניין ההתנחלויות.

אני לא יכול לענות לאלה שאומרים שזה לא בסדר לבנות על קרקע של הגדה המערבית שאמורה להיות חלק ממדינה פלסטינית עתידית. אני מסכים, כמו הרבה ישראלים אחרים. זכותו של כולם, כולל יהודים, להחליט אם הם רוצים לתמוך במדינת היהודים. האם זה אומר שצריך להחרים אותנו, לסנקציות ולהחליש אותנו בדרכים אחרות זו שאלה אחרת. זה נראה קצת הרבה עם חמאס, חיזבאללה, איראן שעלולה להיות גרעינית, ועכשיו דאעש נושם בצווארנו בימים אלה.