העיתון הישראלי "הארץ" מצטט מקורות מודיעיניים הן בישראל והן בארה"ב שאומרים כי ייתכן שהפיצוץ המסתורי במתקן נתנז הביא אותו לחוסר יכולת למשך תשעה חודשים. פיצוץ גדול הרס כליל את מערכת החשמל הפנימית של המתקן המספקת חשמל לצנטריפוגות התת-קרקעיות המעשירות אורניום. והדו"ח מוסיף, "לישראל יש יד בתקרית".
בינתיים, בכיר האנרגיה האטומית האיראני המשיך לצמצם את התקרית ותיאר אותה כ"פיצוץ קטן", והוסיף כי "ניתן לתקן את הנזק תוך זמן קצר". פקידים איראנים אחרים נשבעו להגיב, והאשימו שהוא נועד להפריע לסבב החדש של המשא ומתן הגרעיני בין טהראן לוושינגטון המתקיים כעת בווינה.
בירושלים הכריז ראש הממשלה ביבי נתניהו: "לעולם לא אתן לאיראן להשיג נשק גרעיני!" נתניהו נאם לאחר פגישה עם שר ההגנה האמריקאי לויד אוסטין. בשיחה עם אוסטין לצדו, המשיך נתניהו ואמר: "באת זה עתה מאנדרטת השואה ביד ושם, שם ציינו בשבוע שעבר את השואה. אני חושב שיש בינינו הבנה שלעולם לא נאפשר לזה לקרות שוב. אני חושב שהנשיא ביידן ואתה תגשים את זה. לארה"ב אין בעלת ברית גדולה יותר מישראל". השר אוסטין השיב: "אני רוצה להבהיר את מחויבותי האישית לביטחונה וליתרון האיכותי של ישראל ולשמור על קשרים עם ארה"ב. אני בטוח שנוכל לקדם את השלום באזור ביציבות ובביטחון". אף מילה על הניסיון של ביידן להחיות את הסכם הגרעין עם איראן שבוטל על ידי הנשיא לשעבר דונלד טראמפ.
נשיא ארה"ב החדש נחוש להחזיר את ההסכם, שבמקרה הטוב, מעכב אך אינו מונע מהאייתוללות לפתח בחשאי נשק גרעיני. רוב הסיכויים שאם גם וושינגטון וגם טהראן ירצו בכך, היא תבוצע החייאה. אין לטעות בנחישותו של הנשיא ביידן להתמקד בשיקום הכלכלה והתשתית של אמריקה. המזרח התיכון וסוגיות אחרות של מדיניות חוץ, מלבד סין, בהחלט נמצאות בעורף. זה לא יהיה הפתעה אם ממשל ביידן יקטין את חבילת סיוע החוץ שלו בהיקף של כ-85 מיליארד דולר בשנה, מתוכם 4 מיליארד יועברו לצה"ל.
באשר לאיראנים, הם ינסו בכוח לשכנע את וושינגטון להקל על הסנקציות, אך לא צפויים להיכנע לעצירת תוכנית הנשק הגרעיני שלהם. אמנם וושינגטון וירושלים יחלקו שוב, אבל ישראל יכולה לעשות מעט בעניין בזירה הדיפלומטית. מנקודת המבט האזורית, גם מדינות המפרץ הערביות נמצאות על הכוונת הגרעינית של איראן, והן יודעות זאת. זה יכול לגרום להם, ובסופו של דבר את ערב הסעודית, לחזק את הברית החדשה שלהם עם ישראל. הם מאוימים לא פחות מאיראן גרעינית.
סערה פוליטית שאין לה סוף באופק...
עדיין אין סימן לפריצת דרך בהרכבת ממשלה חדשה בעקבות הבחירות האחרונות ב-23 במרץ, שהסתיימו במבוי סתום. נכון לעכשיו, לא ראש הממשלה המכהן נתניהו ולא יריביו, נפתלי בנט או גדעון סער, יכולים להוות את הרוב ההכרחי של 61 מושבים בכנסת המונה 120 מושבים. אבל עיקר המצביעים הישראלים התנודד לימין, והותיר את יאיר לפיד, בעל המפלגה השנייה בגודלה, ללא סיכוי אמיתי להקים קואליציית רוב. בינתיים, גדעון סער (ליכודניק לשעבר שהתפצל עם נתניהו בכעס) נחשב לראש ממשלה פוטנציאלי. מאחורי הקלעים מנסים נתניהו וכל המנהיגים הפוליטיים להתחנן, ללוות או לגנוב מועמדים נבחרים ממפלגות אחרות כדי לעלות על הרוב הנדרש של 61 מושבים. עד כה, ללא הועיל.
ואיפה אפשר לשאול, האם העבודה-מפא"י שהובילה פעם אנשים כמו דוד בן גוריון, גולדה מאיר ויצחק רבין? העובדה היא שהמפלגה כמעט נמחקה מהמפה הפוליטית. ולמה זה, אתה יכול להרהר; פשוט משום שניסיונה של הלייבור לדו-קיום בשלום עם הפלסטינים מעולם לא הוחזר על ידי הצד השני, שמנהיגיו טוענים עד היום כי לעם היהודי אין זכות למדינה משלו במולדתו ההיסטורית.
האחרון שניסה היה ראש הממשלה אהוד ברק, עם גיבוי מלא של נשיא ארה"ב ביל קלינטון בקמפ דיוויד בשנת 2000 יחד עם המנהיג הפלסטיני יאסר ערפאת. עם זאת, ערפאת סירב לקבל את הרעיון של מדינה יהודית עצמאית לצד מדינה ערבית חדשה של פלסטין.
בקיצור, ברק עשה צעד אחרון לקראת פתרון שתי המדינות, אבל ערפאת לא קם. איך זה? המתווך האמריקני דניס רוס אמר כי פקידי ערפאת אמרו לו מאוחר יותר, "אם ערפאת היה מקבל פתרון שתי מדינות, הם היו הורגים אותו כשהוא חזר לרמאללה!" למרבה הצער, זה אותו מצב שקיים בצד הפלסטיני. לכן בבחירות האחרונות נבחרו בסך הכל רק 13 חברי כנסת לעבודה ומרצ זעומים מתוך 120.
עִבְרִית 
English