עוד יום שנתי לזכר השואה בא והלך בישראל. כמו תמיד, זה היה בסימן טקס מרגש מאוד בהר הרצל בירושלים ליד מוזיאון הזיכרון לשואה. שישה ניצולים - שלוש נשים וגברים קשישים בשנות ה-80 וה-90 לחייהם העידו על חוויותיהם המטרידות ונזכרו בבני משפחתם שעלו בעשן במשרפות אושוויץ ובמחנות המוות האחרים או נרצחו על ידי הנאצים ומשתפי הפעולה שלהם במהלך מלחמת העולם השנייה. באירופה. ושוב, הסיפורים המדהימים, הנראים דרך עיניהם של הילדים הקטנים אז, חלקם לא יותר מפעוטות.
מתוך 6 מיליון היהודים שנספו, על פי ההערכות כמיליון וחצי היו ילדים, שנקרעו מזרועות הוריהם והוכו, נורו ומורעבים למוות. ובזיכרונותיהם של הניצולים הללו, חוויותיהם מותגו בנפשם כאילו קרו אתמול. זו לא הייתה "בנאליות של רוע", המונח שטבעה הפילוסופית חנה ארנדט בתיאור משפט אייכמן בירושלים. אבל כאן ועכשיו, בבירת ישראל, משמר כבוד של צנחנים צעירים, עומדים בגאון לצד הניצולים, סמל למדינה היהודית המודרנית שלא הייתה קיימת או לא יכלה להגן עליהם בשעת הרדיפה שלהם.
למרות שהסיפורים מסופרים שנה אחר שנה כאן בישראל, יש גם הפתעות מדהימות. קשיש אחד תיאר כיצד הוא, כפעוט, הופרד מאמו באוסף גרמני של יהודים בעירו בפולין. הוא נעצר והובל לקבר אחים. יהודים, ילדים, נשים וגברים הוצבו בשורה של בור פתוח שנחפר מראש. שורה אחר שורה הם נורו במקלעים, כשגופותיהם נפלו לתוכו. אבל במקרה של הילד הזה, המקלע הגרמני היה מותקן על חצובה קבועה, ולכן מסלול הכדורים היה רק קצת יותר גבוה מגובהו. למזלו, כדור פגע ברצונו. אבל הוא גם נפל אל קבר האחים כדי להיות מכוסה על ידי גופות אחרות. הוא הפסיד, אבל מאוחר יותר בלילה שמע אישה קוראת בשמו מלמעלה. הוא הבין שאמא שלו היא שבאה לחפש אותו בבור הפתוח. הוא קרא לה, והיא הצליחה להזיז גופה עליו ולחפור אותו מהבור.
הייתה גם דוגמה נוספת אולי מעט ידועה ליעילות גרמנית בקבר האחים. אמהות יהודיות עם תינוקות נצטוו להחזיק את תינוקותיהן על השד השמאלי כשהם עומדים בתור לירי. הרעיון היה שהכדור יעבור בקלות בגוף התינוק ואז יחדור ללב האם. שניהם יפלו יחדיו לקבר האחים.
מה הפלא שזיכרונותיהם של הניצולים הללו מותגו בנפשם, כמו המספרים המקועקעים על זרועותיהם, כאילו קרו רק אתמול. ולמרות ששמעת את העדות הזו של זוועה וצער שנה אחר שנה, אתה שוב מהופנט. העיניים הנוקבות, הפנים החגיגיות והמילים החודרות מחזירות אותך לאותן זמנים נוראים ומזכירים לך כיצד גרמניה הנאצית ביצעה את ההשמדה השיטתית של אחיך היהודים ובמקרים רבים את קרוביך שלך. ואז השאלה שאין עליה תשובה. איך יכול להיות שדבר כזה קרה?
מנהיגי ישראל של ימינו
למעלה מ-70 שנה אחר כך אמרו נשיא המדינה ראובן ריבלין וראש הממשלה ביבי נתניהו לקהל הקודרים ולעם הצופים בשידור החי משהו שרוב הישראלים יודעים ומאמינים. למרות שכל יומיים המשטר הקיצוני של האייתוללות בטהרן מבטיח לסיים את מה שהנאצים התחילו, זה לעולם לא יקרה. ולמרות שחיזבאללה בלבנון השכנה וחמאס בעזה עוסקים בפרובוקציות קולניות יומיומיות, העם היהודי של היום אינו חסר הגנה. גם פליטים יהודים שנמצאים בסכנה לא יסורבו אפילו על ידי מדינות כמו ארה"ב וקנדה. עם זאת, עובדה היא שביום השואה הזה, יהודי העולם עדים לגל גואה של אנטישמיות. לא רק נגד מדינת היהודים אלא גם היהודים באירופה ובארצות הברית עצמה. שתי ההתקפות הקטלניות על בתי כנסת בפיטסבורג ולאחרונה בסן דייגו, ואולי עוד בדרך, הן אזהרה. זו לא איזו ספקולציה חצי אפויה של איזה מטורף בירושלים ששמע לאחרונה פקיד יהודי באמריקה אומר למראיין טלוויזיה באמריקאית: "למרות שהיהודים באמריקה מהווים רק שני אחוזים מהאוכלוסייה, 60% של פשעי שנאה מכוונים ליהודים!"
ואז, הפזמון המצמרר של האנטישמים שצעדו בשרלוטסוויל: "היהודים לא יחליפו אותנו!" הקוראים שיש להם מעט ידע כיצד היטלר ועמיתיו הפילו את רפובליקת ויימאר יזהו את הפזמון הזה. יש לקוות שהביטויים האחרונים הללו הם רק תופעה חולפת ותוצאה של מחלות אחרות בחברה האמריקאית כיום. ואכן, הקריקטורה האנטישמית ב-New York Time International עוררה דחייה חריפה וגל של גינוי, בתקווה לא רק מצד הקוראים היהודים. אבל העובדה נשארת שייתכן שהרעיון הזה לא כל כך מופרך כמו שאנשים רבים היו חושבים מראש.
על רקע זה, יש לנו כעת את ברני סנדרס, יהודי אמריקאי מתבולל, ופוליטיקאי בולט שאפילו חולם להיות נשיא ומוצא שזה נבון מבחינה פוליטית להשמיץ את ישראל כגזענית. בהופעה לאחרונה, התייחס ברני לממשלת ישראל כ"ממשלת ימין - אני מעדיף לומר - גזענית".
"העז לי לומר" הוא תכסיס לרמוז שהוא יודע שהוא אולי שם את ראשו על הבלוק עם רוב הבוחרים היהודים. אבל היי, ברני צריך בסיס הרבה יותר רחב, והוא רוצה להראות שיש לו אומץ, ולעזאזל עם ישראל והבוחרים היהודים. אף על פי כן, סנדרס נולד בארה"ב לאחר שהוריו היגרו מפולין. אם לא היו, מי יודע. אפילו ברני יכול היה להיות אחד מאותם ניצולי שואה שמספרים על מה שקרה לו ולמשפחתו באירופה, וכיצד ישראל מוכיחה את עצמו למקלט הבטוח היחיד שלו.
עִבְרִית 
English