בני מנשה – הדרך הארוכה הביתה

קהילת בני מנשה (בני מנשה) היא קבוצה של אנשים מאזורי הודו הצפון-מזרחיים, אשר מתחקים את מוצאם לאב קדמון מרוחק בשם מנמאסי, שלדעתו היה מנשה, בנו של יוסף, בן יעקב, מה שהופך אותם לצאצאי אחד מעשרת שבטי ישראל האבודים.

על פי המקרא, היו שנים עשר שבטי ישראל הקדמונים שיצאו מיעקב וישבו בארץ ישראל. בתקופת בית ראשון הייתה ממלכת ישראל מונרכיה מאוחדת של כל שנים עשר השבטים עד שהתפצלה לשתי ממלכות נפרדות בשנת 926 לפנה"ס - ממלכת יהודה הדרומית שכללה את שבטי יהודה ובנימין (וכמה לויים). וממלכת ישראל הצפונית שכללה את עשרת השבטים הנותרים. בשנת 720 לפנה"ס פלשה אשור לממלכת ישראל הצפונית, כל האוכלוסייה שנותרה הוגלתה והשבטים התפזרו ואבדו להיסטוריה. מאז הם זכו לכינוי "עשרת השבטים האבודים".

ההיסטוריה שבעל פה של קהילת בני מנשה היא היסטוריה עשירה ועתיקת יומין שעברה למעלה מ-2,000 שנה ומספרת על בריחתם מעבדות אשור, שהביאה אותם לפרס. הם המשיכו לנסוע דרך אזור אפגניסטן לעבר הינדו-כוש, הגיעו לאזורי המזרח הרחוק של טיבט, קאיפנג, ובסופו של דבר הגיעו לסין, שם הם מאמינים שהם שוב משועבדים.

הם המשיכו לנסוע דרך אזור אפגניסטן לעבר הינדו-כוש, והגיעו לאזורי המזרח הרחוק... בסופו של דבר הגיעו לסין, שם הם מאמינים שהם שוב משועבדים.

במהלך שנות שעבודם בסין נהרגו ישראלים רבים, מה שסימן את תחילת התבוללותם באזור. חלקם ברחו וחיו במערות. בסביבות שנת 100 לספירה גורשה הקהילה מהאזור, ו"מגילות העור" שלהן נתפסו ונשרפו. בשלב זה החלה הקהילה הישראלית להתפזר לאזורים שונים במזרח, חלקם נסעו לבורמה ובהודו ולבסוף התיישבו. עד היום, צאצאי הקהילה שהיגרו לבורמה והודו מכונים בפי חלקם "שינלונג", שפירושו "שוכני המערות".

כיום, לצאצאי בני ישראל שהתיישבו בהודו ובבורמה יש שמות שונים כמו שינלונג, מיזו, מאר, קוקי ולושי. בעוד שהקהילה הכירה את המסורת שבעל פה עתיקה משלהם, רק בשנת 1894, כאשר הגיעו מיסיונרים נוצרים לאזור מניפור בצפון מזרח הודו, בני הזוג קוקיס, עם היתרון החדש של התנ"ך, יצרו את הקשר בין אביהם הקדמון "Manmasi " והנרטיב המקראי של בני ישראל ושבט מנשה, ועוד סיפורים מוכרים. למשל, הם יכלו לזהות את סיפור יציאת מצרים בשיר מסורתי משלהם שעבר במשך מאות שנים, ששרד את הנדודים הרבים של הקהילה:

"אנחנו חייבים לשמור על חג הפסח
כי חצינו את ים סוף על היבשה
בלילה חצינו עם אש
וביום עם ענן
אויבים רדפו אחרינו במרכבות
והים בלע אותם
והשתמש בהם כמזון לדגים
וכשהיינו צמאים
קיבלנו מים מהסלע"

באותה תקופה התנצרו רבים מצאצאי בני מנשה. עם זאת, עם הזמן כמה קוקיס החלו להבין שהקשר התנ"כי שלהם הפך אותם לצאצאי המורשת היהודית ולא זו הנוצרית, והם החלו לעסוק ביהדות במספרים קטנים אך הולכים וגדלים. נוצרו קשרים לעם ישראל ולרבנים יהודים, וכיום ישנם למעלה מ-5,000 בני מנשה העוסקים ביהדות בצפון מזרח הודו ובמיאנמר.

עם הזמן כמה קוקיס החלו להבין שהקשר התנ"כי שלהם הפך אותם לצאצאי המורשת היהודית, ולא זו הנוצרית...

בשנות ה-80 החלו ארגונים המוקדשים למציאת השבטים האבודים והחזרתם הביתה, כמו עמישב ושבי ישראל, להקל על העלייה (להגר) לישראל, ובשנת 2005 קיבל הרב הראשי לישראל את בני המנשה כיהודים על מסירות נפשם, אך עדיין נדרש מהם לעבור גיור רשמי ליהדות. היכולת לחזור סוף סוף הביתה אחרי כל כך הרבה מאות שנים היא הגשמת חלום למי שהגיע, ועוד רבים מקווים ומתפללים לאותה הזדמנות.

למרות השמחה שבאה, המעבר לא היה פשוט עבור אלה שעזבו את שפתם ותרבותם כדי להתחיל חיים חדשים בישראל. על פי ה ישראל נותנת – פרויקט חינוך ורווחהבישראל חיים כיום כ-2,000 בני מנשה. כולם נכנסים לישראל כלא יהודים, וככאלה, אינם זכאים לסיוע ממשלתי. תחילה עליהם לעבור גיור אורתודוקסי, שיכול להימשך יותר משנה, כדי לזכות באזרחות ישראלית. רובם המכריע תופס משרות בשכר מינימום ועובד שעות ארוכות ומשונות רק כדי להסתדר. נותר מעט מאוד זמן או כסף לילדים או לפעילויות מחוץ לבית הספר שלהם, ופחות מכך, ללמוד לקידום חינוכי או מקצועי. הקהילה מתמודדת עם אתגרים חברתיים רציניים בהתאמה לחברה הישראלית.

עמותה אחת הנותנת יד לקהילת בני מנשה היא פרויקטים יהודיים, קבוצה התומכת בפרויקטים חברתיים חשובים ומבקשת ליצור עבורם מודעות ולתת להם קול. הם עובדים יד ביד עם ישראל נותן יוזמה למתן סלי מזון לקשישי בני מנשה ולאזרחים ומשפחות.