חיים הרצוג (1918-1997)

הנשיא השישי של ישראל, שגריר ישראל באו"ם, חבר כנסת ודמות בולטת בהיסטוריה היהודית המודרנית.

חיים הרצוג – דיפלומט, חייל ומלומד, פוליטיקאי ועיתונאי, עורך דין ומחוקק – נולד בבלפסט, צפון אירלנד בשנת 1918. בנו של הרב הראשי של אירלנד, הרב אייזיק הלוי הרצוג (שלימים הפך לרב הראשי האשכנזי השני של אירלנד. ישראל), חיים הרצוג גדל בדבלין, זכה לחינוך יהודי יסודי, תוך כדי לימודיו במכללת ווסלי. הוא עלה ארצה בשנת 1935 בגיל 17 כדי ללמוד בישיבה (אקדמיה לתלמוד) ולהתחיל בלימודי משפטים.

הרצוג פתח בקריירה ארוכה הקשורה לעניינים צבאיים. שירת ב"הגנה" בתקופת המרד הערבי בשנים 1936-39. בהיותו בלונדון כדי להשלים את לימודי המשפטים (1942) הצטרף לצבא הבריטי ושירת כקצין מודיעין במערכה בנורמנדי ובגרמניה הכבושה. הוא שוחרר בדרגת סגן אלוף. ב-1948, עם הקמת מדינת ישראל, הפך לקצין בצה"ל. הרצוג עלה לדרגת אלוף לפני שפרש ב-1962.

במהלך שני העשורים הבאים שילב חיים הרצוג קריירה עסקית עם שירות ציבורי, תחילה כמנכ"ל קבוצת פיתוח תעשייתי, לאחר מכן כשותף בכיר במשרד עורכי דין בתל אביב. הוא היה פרשן צבאי ראשי ברדיו ישראל הן במלחמת ששת הימים והן במלחמת יום הכיפורים והתפרסם בזכות שידוריו המאוזנים שהעצימו את מורל האוכלוסייה. הרצוג נקרא לחזור לשירות פעיל לאחר מלחמת ששת הימים ב-1967, כדי לשמש כמושל הצבאי הראשון של יהודה, שומרון ומזרח ירושלים.

אבן דרך נוספת בקריירה רבת הפנים של הרצוג היו שלוש שנותיו כשגריר ישראל באו"ם בזמנים קשים במיוחד (1975-78). תדמיתה של ישראל נשחקה על ידי הקואליציה העוינת של הגוש הקומוניסטי ומדינות ערב. המתח הגיע לשיא בנובמבר 1975 עם קבלת החלטת העצרת הכללית המשווה בין ציונות לגזענות. מעשה זה הניע את השגריר חסר התשוקה בדרך כלל לקרוע את טיוטת ההחלטה על הדוכן באו"ם בסיומה של הגנה נמרצת על ארצו.

חיים הרצוג חיבר שלל ספרים על היסטוריה צבאית והיה פרשן מבוקש לעניינים מדיניים וצבאיים. בשנת 1981 נבחר לחבר כנסת מטעם מפלגת העבודה. הוא התפטר מהכנסת לאחר בחירתו לנשיא, והושבע לנשיא השישי של מדינת ישראל ב-5 במאי 1983. חיים הרצוג הסתובב רבות. ניחן באנגלית ללא דופי ובאופן קוסמופוליטי, רוב מאמציו כנשיא הוקדשו לשיפור מעמדה של ישראל בחו"ל. בביקורים רשמיים וממלכתיים בלמעלה משלושים מדינות - כולל ביקורים ראשונים של ראש מדינה ישראלי בגרמניה ובסין, ביקור פיוס בספרד לציון 500 שנה לגירוש היהודים וסיור שובר קרח באוקיינוס השקט – הוא נאם בחמישה עשר פרלמנטים, הופיע אינספור הופעות פומביות, דיבר עם התקשורת וקיים פגישות פרטיות עם מנהיגים זרים. כשהסביר את עמדת ישראל, הוא קרא תיגר על ביקורת בלתי הוגנת מצד התקשורת וממשלות זרות, עודד יחסים דיפלומטיים הדוקים וקידם יחסי מסחר. הרצוג גם הדגיש את מרכזיותה של ישראל ודגל בקשר ציוני חזק בין ישראל לקהילות יהודיות ברחבי העולם, והדגיש את חשיבות החינוך היהודי. במהלך כהונתו הובילו תוצאות בחירות לא החלטיות לשישה חילופי ממשלה וארבעה חילופי ראש ממשלה, והנשיא הרצוג נאלץ לא פעם לשחק את תפקיד הבורר מאחורי הקלעים.

למרות שנמנע מביקורת על מדיניות הממשלה בפומבי, הנשיא הרצוג לא התרחק מהפוליטיקה. באורח האורבני אך הגלוי שלו, הוא היה הרבה יותר גלוי מקודמיו. בהדגיש כי הוא נשיא "כל הישראלים", הרצוג טרח לבקר את המיעוטים הערבים והדרוזיים וכן את המתיישבים היהודים באזורים המנוהלים. הוא גם נקט עמדה ציבורית בנושאים שנויים במחלוקת ערה. הוא קרא להטיל מגבלות על החופש של קבוצות שוליים פוליטיות שהאידיאולוגיות שלהן מהוות הסתה לאלימות, והוא השתמש בחנינה הנשיאותית במספר מקרים שנויים במחלוקת. הנשיא הרצוג הפעיל את סמכותו בשיטת הבחירות של אותה תקופה, ומילא תפקיד מרכזי בתהליך קביעת שם הממשלה. בשנים 1984 ו-1988 הוא הנחה את הקמת ממשלת אחדות לאומית.

חיים הרצוג פרש מתפקיד הנשיא במאי 1993. בשובו לחיים הפרטיים, הוא הקדיש את עצמו בעיקר לסיורים, פרשנות עיתונאית, חברות בדירקטוריון וכתיבת האוטוביוגרפיה שלו, "היסטוריה חיה: זכרונות", שיצא לאור ב-1996. הוא היה מעורב באופן פעיל בפיתוח המרכז לחקר המזרח התיכון ודיפלומטיה באוניברסיטת בן-גוריון בנגב בבאר שבע הנושא היום את שמו. חיים הרצוג נפטר ב-17 באפריל 1997. לזכרו מוקדשים מספר מוסדות חינוך. יד חיים הרצוג הוקם על ידי משפחתו כדי להנציח את זכרו ומורשתו.