במלאת שנה למותו של ראש הממשלה הראשון של ישראל דוד בן-גוריון, ישראקאסט מביאה לכם את הביוגרפיה של בן-גוריון, שני ראיונות שמע מתחנות רדיו קנדיות בשנת 1961 ותמליל דגשים ממגילת העצמאות - שהוקרא על ידו. ב-14 במאי 1948.
דוד בן-גוריון נולד בפלונסק שבפולין בשנת 1886 והתחנך בבית ספר עברי שהקים אביו, ציוני נלהב. עד אמצע שנות העשרה לחייו הוביל בן-גוריון קבוצת נוער ציונית, "עזרא", שחבריה דיברו בינם לבין עצמם עברית בלבד.
בגיל 18 הפך למורה בבית ספר יהודי בוורשה והצטרף לקבוצה הסוציאליסטית-ציונית "פועלי ציון" (פועלי ציון).
בהגיעו לארץ ישראל בשנת 1906, השתלב בהקמת קוונת הפועלים החקלאית הראשונה (שהתפתחה לקבוצה ולבסוף לקיבוץ), וסייע בהקמת קבוצת ההגנה העצמית היהודית "השומר".
לאחר פרוץ מלחמת העולם הראשונה גורש על ידי השלטונות העות'מאניים יחד עם יצחק בן צבי (לימים, הנשיא השני של ישראל). בן-גוריון נסע מטעם העשייה הסוציאליסטית-ציונית לניו יורק, שם הכיר ונישא לפולה מונבש, עמיתה לפעילי פועלי ציון. הוא חזר לארץ במדי הלגיון היהודי, שנוצרו כיחידה בצבא הבריטי על ידי המנהיג הציוני ולדימיר ז'בוטינסקי.
בן-גוריון היה מייסד האיגודים המקצועיים, ובמיוחד ההסתדרות הלאומית, שבה שלט מתחילת שנות ה-20. הוא שימש גם כנציג ההסתדרות בהסתדרות הציונית העולמית ובסוכנות היהודית, ונבחר ליושב ראש שני הארגונים ב-1935.
לאחר שהוביל את המאבק להקמת מדינת ישראל במאי 1948, בן-גוריון הפך לראש הממשלה ושר הביטחון. כראש הממשלה הוא פיקח על הקמת מוסדות המדינה. עמד בראש פרויקטים לאומיים שונים שמטרתם התפתחותה המהירה של הארץ ואוכלוסייתה: מבצע מרבד קסמים, הסעה אווירית של יהודים ממדינות ערב, הקמת מוביל המים הלאומי, פרויקטים לפיתוח כפרי והקמת עיירות וערים חדשות. במיוחד קרא להתיישבות חלוצית בפריפריה, בעיקר בנגב.
(צילום: מעבדת ביטמונה)
בשלהי 1953 עזב בן-גוריון את הממשלה ופרש לקיבוץ שדה בוקר שבנגב. הוא חזר לחיים הפוליטיים, לאחר הבחירות לכנסת ב-1955, כשהוא נכנס לתפקיד שר הביטחון ואחר כך ראש הממשלה.
בהמשך לתפקיד ראש הממשלה, תמך בן-גוריון בכינון היחסים עם מערב גרמניה, למרות התנגדות חריפה. הוא גם הנהיג את המדינה במהלך המערכה בסיני ב-1956, שבה אבטחו כוחות ישראליים זמנית את חצי האי סיני.
ביוני 1963 התפטר בן-גוריון מתפקידו כראש הממשלה, בנימוקים אישיים. לוי אשכול נכנס לתפקידי ראש הממשלה ושר הביטחון. אבל בן-גוריון נשאר פעיל מבחינה פוליטית, כשהתפתחה יריבות בינו לבין אשכול. ביוני 1965 התפצלה מפלגת מפא"י, כאשר בן-גוריון הקים את רפ"י (רשימת פועלי ישראל), שזכה בעשרה מנדטים לכנסת בבחירות הבאות. ב-1968 הצטרף רפי מחדש למפא"י ולאחדות העבודה, כדי להקים את מפלגת העבודה בישראל, בעוד בן-גוריון הקים מפלגה חדשה, "הרשימה הממלכתית", שזכתה בארבעה מושבים לכנסת בבחירות 1969.
ביוני 1970 פרש בן-גוריון מהחיים הפוליטיים וחזר לשדה בוקר שם נפטר ב-1973.
(מהספרייה הווירטואלית היהודית)
הכרזת העצמאות
במהלך השנים שקדמו להקמת מדינת ישראל פעל בן-גוריון רבות להקמת המנגנון הצבאי שאמור להבטיח את הגנת היישוב, וזירז במיוחד את רכישת הנשק על מנת למלחמה נגד ערבים. וב-14 במאי 1948 התעקש להכריז על עצמאותה של מדינת ישראל למרות התנודדותם של עמיתיו, ראשי היישוב ומקורות לחץ בינלאומיים רבים. במהלך טקס חגיגי קרא בן-גוריון את מגילת העצמאות של מדינת ישראל בקול רועד ספוג רגש הניזון מאלפיים שנות גלות ותקווה. הצהרה זו תהווה את האמנה החוקתית של ישראל:
ארץ ישראל היא מקום הולדתו של העם היהודי. כאן נוצר אופיים הרוחני, הדתי והלאומי. כאן הם השיגו עצמאות ויצרו תרבות בעלת משמעות לאומית ואוניברסלית כאחד. כאן כתבו ונתנו את התנ"ך לעולם.
הגולה מארץ ישראל, העם היהודי נשאר נאמן לה בכל ארצות פיזורו, לא חדל להתפלל ולקוות לשובו ולהשבת חירותו הלאומית.
בעקבות האגודה ההיסטורית הזו, חתרו יהודים לאורך מאות שנים לחזור לארץ אבותיהם ולהחזיר לעצמם את הממלכתיות שלהם. בעשורים האחרונים הם חזרו בהמוניהם. הם החזירו לעצמם את השממה, החיו את שפתם, בנו ערים וכפרים, והקימו קהילה נמרצת וצומחת תדיר את חיי הכלכלה והתרבות שלה. הם חיפשו שלום אך היו מוכנים להגן על עצמם. הם הביאו את הברכות לכל תושבי הארץ.
בשנת 1897, הכריז הקונגרס הציוני הראשון, בהשראת חזון מדינת היהודים של תיאודור הרצל, על זכותו של העם היהודי לתחייה לאומית בארצו.
זכות זו הוכרה בהצהרת בלפור מיום 2 בנובמבר 1917 ואושרה מחדש על ידי המנדט של חבר הלאומים, שהעניק הכרה בינלאומית מפורשת בקשר ההיסטורי של העם היהודי עם ארץ ישראל ובזכותו לשחזר את ביתו הלאומי.
[…]
ניצולי השואה [שבוצעו על ידי הנאצים באירופה], כמו גם כמו היהודים מארצות אחרות, הכריזו על זכותם לחיים בכבוד, חופש ועבודה, ולא נרתעו מסכנות, קשיים ומכשולים, ניסו יותר ויותר להיכנס לארץ ישראל.
[…]
זאת ועוד, זכותו הטבעית והמובנת מאליה של העם היהודי להיות אומה כמו שאר העמים במדינתו הריבונית.
לפיכך, אנו, חברי המועצה הלאומית, המייצגים את העם היהודי בארץ ישראל והתנועה הציונית בעולם, התכנסנו היום בעצרת חגיגית, יום סיום המנדט הבריטי על ארץ ישראל, ומכוח הטבעי וה הזכות ההיסטורית של העם היהודי ושל החלטת העצרת הכללית של האומות המאוחדות, מכריזים בזאת על הקמת המדינה היהודית בארץ ישראל, שתיקרא "מדינת ישראל".
[…]
מדינת ישראל תהיה פתוחה לעלייה של יהודים מכל מדינות פיזורם ותקדם את פיתוח המדינה לטובת תושביה. הוא יושתת על עקרונות החירות, הצדק והשלום שלימדו נביאי ישראל. היא תבטיח את השוויון המלא לכל אזרחיה ללא אפליה על רקע דת, גזע או מין. היא תבטיח חופש מלא של מצפון, פולחן, חינוך ותרבות. היא תשמור על הקדושה והאי-פריה של המקדשים והמקומות הקדושים של כל הדתות ותכבד את עקרונות אמנת האומות המאוחדות.
[…]
אנו מושיטים את ידנו בידידות, שלום ושכנות טובה לכל המדינות השכנות ולעמיהן. אנו מזמינים אותם לשתף פעולה עם האומה היהודית הריבונית לטובת הכלל. מדינת ישראל מוכנה לתרום להתקדמות ולפיתוח בדרכי שלום של המזרח התיכון כולו.
אנו קוראים לעם היהודי בכל העולם להתגייס לצידנו במאמץ העלייה ופיתוח הארץ ולסייע לנו במאבק הגדול בו אנו עסוקים להגשמת החלום המוקיר מדור לדור: גאולת ישראל.
מתוך אמונה בנצח, הכל יכול, אנו חותמים על הצהרה זו על אדמת מולדתנו, בעיר תל אביב, במהלך מושב זה של עצרת המדינה הזמנית, שנערכה בערב שבת, ה'. אייר תשמ"ח, י"ד במאי, 1948.
בית בן גוריון – ביוגרפיה מפורטת ואלבום תמונות
עִבְרִית 
English