שובי אייכמן זוכים לכבוד

46 שנים לאחר מכן ישראל תערוך טקס רשמי לכבוד החוטפים של הפושע הנאצי
האזינו לנאום הפתיחה של גדעון האוזנר ז"ל במשפט אייכמן

מוטב מאוחר מאשר אף פעם, ועדת השרים לענייני טקסים והצטיינות החליטה כי ישראל תערוך טקס רשמי בו יינתן כבוד מיוחד לכל מי שהשתתף בלכידת הפושע הנאצי אדולף אייכמן והבאתו לדין בישראל.

נראה כי 46 שנים לאחר המבצע ההרואי שערך המוסד הישראלי, המדינה מעולם לא הודתה לסוכנים שהשתתפו בחטיפה ולכל מי שסייע להם: 31 בני אדם, בהם 11 סוכנים על אדמת ארגנטינה שבה נלכד אייכמן.

את ההצעה העלה השר לעניינים בכירים רפי איתן שהיה בעצמו ממפקדי המבצע. מתוך 31 האנשים שהיו מעורבים במבצע, מחציתם כבר נפטרו, ואלה שחיים הם מעל גיל 80.

יו"ר הוועדה השר יעקב אדרי קיבל את המלצת איתן והביא אותה לאישור הוועדה. השר איתן אמר כי מבחינתו הוא סיים מעגל, וזהו תיקון של טעות היסטורית שמעולם לא תוקנה. (מתוך IsraelToday.co.il)

לכידתו של אייכמן

לאורך שנות ה-50 יהודים רבים וקורבנות השואה התמסרו למציאת אייכמן ונאצים בולטים אחרים. ביניהם היה צייד הנאצים היהודי שמעון ויזנטל. ב-1954, חשדותיו של ויזנטל כי אייכמן נמצא בארגנטינה עלו עם קבלת גלויה ממקורב שעבר לבואנוס איירס. "ראיתי את החזיר המלוכלך הזה אייכמן", נכתב בחלקו במכתב, "הוא גר ליד בואנוס איירס ועובד בחברת מים". עם מידע זה (ואחר) שנאסף על ידי ויזנטל, לישראלים היו מובילים מוצקים לגבי מקום הימצאו של אייכמן. איסר הראל, ראש המוסד דאז (סוכנות הביון הישראלית), טען מאוחר יותר בכתב יד שלא פורסם כי לוויזנטל "לא היה תפקיד כלשהו" בתפיסתו של אייכמן, אך למעשה סיכן את כל פעולת אייכמן והפיל את לכידתו המתוכננת של רופא אושוויץ. יוסף מנגלה".

כמו כן, סייע לחשיפת זהותו של אייכמן, לותר הרמן, פועל ממוצא יהודי שנמלט לארגנטינה מגרמניה בעקבות כליאתו במחנה הריכוז דכאו, בו שימש אייכמן כמנהל. עד שנות ה-50, הרמן התיישב בחיים בבואנוס איירס עם משפחתו; בתו סילביה הכירה את משפחת אייכמן וקשרה רומנטית עם קלאוס, בנו הבכור של אייכמן. בשל דברי התרברבות של קלאוס על חייו של אביו כנאצי ואחריות ישירה לשואה, הרמן ידע שהוא הכה זהב ב-1957 לאחר שקרא דיווח בעיתון על פושעי מלחמה גרמנים - שאייכמן היה אחד מהם. זמן קצר לאחר מכן, הוא שלח את סילביה לביתם של בני הזוג אייכמן למשימת גילוי עובדות. אייכמן עצמו פגש אותה בדלת, ולאחר שביקשה ללא הצלחה את קלאוס, היא שאלה האם היא מדברת עם אביו. אייכמן אישר עובדה זו. בהתרגשות החל הרמן עד מהרה בהתכתבות עם פריץ באואר, התובע הראשי של מדינת הסה במערב גרמניה, וסיפק פרטים על גופו וחייו של אייכמן. הוא יצר קשר עם גורמים ישראליים, שעבדו בשיתוף פעולה הדוק עם הרמן במהלך השנים הבאות כדי ללמוד על אייכמן ולגבש תוכנית ללכידתו.

בשנת 1960 גילה המוסד שאייכמן בארגנטינה והחל במאמץ לאתר את מקום הימצאו המדויק כאשר באמצעות מעקבים בלתי פוסקים אושר כי ריקרדו קלמנט הוא למעשה אדולף אייכמן. אז אישרה ממשלת ישראל מבצע ללכידת אייכמן ולהבאתו לירושלים למשפט כפושע מלחמה.

אייכמן נתפס על ידי צוות של סוכני מוסד בפרבר של בואנוס איירס ב-11 במאי 1960, כחלק ממבצע חשאי. הסוכנים החזיקו אותו בבית בטוח עד שנקבע כי ניתן יהיה לקחת אותו לישראל מבלי שיזוהו על ידי השלטונות בארגנטינה. הוא הוטס על סיפון אל על בריסטול בריטניה מארגנטינה לישראל ב-21 במאי 1960.

במשך זמן מה הכחישה ממשלת ישראל מעורבות בלכידתו של אייכמן, בטענה שהוא נלקח על ידי מתנדבים יהודים. אולם לבסוף נשמטה העמדת הפנים, ואז הכריז ראש הממשלה דוד בן-גוריון על לכידתו של אייכמן לכנסת (בית המחוקקים הלאומי של ישראל) ב-23 במאי 1960, וקיבל בתמורה מחיאות כפיים סוערות. איסר הראל, ראש המוסד בזמן המבצע, כתב ספר על לכידתו של אייכמן בשם הבית ברחוב גריבלדי; כמה שנים לאחר מכן חבר בצוות החטיפה, פיטר מלקין, חיבר את אייכמן בידיים שלי, ספר המכיל תובנות מרתקות על דמותו ומניעיו של אייכמן, אך אמיתותו הותקפה.

משפטו של אייכמן

משפטו של אייכמן בפני בית משפט ישראלי בירושלים החל ב-11 באפריל 1961. הוא הוגש נגדו כתב אישום ב-15 אישומים פליליים, לרבות אישומים של פשעים נגד האנושות, פשעים נגד העם היהודי וחברות בארגון מחוץ לחוק. כמו בהליך הפלילי בישראל, עמדו בראש משפטו שלושה שופטים: משה לנדאו (נשיא), בנימין הלוי ויצחק רווה. גדעון האוזנר, היועץ המשפטי לממשלה בישראל, שימש כפרקליט ראשי.

המשפט עורר מחלוקת בינלאומית ענקית כמו גם סנסציה בינלאומית. ממשלת ישראל אפשרה לתוכניות חדשות בכל רחבי העולם לשדר את המשפט בשידור חי עם מעט הגבלות. צופי הטלוויזיה ראו אדם חסר תקדים יושב בתא זכוכית חסין כדורים בזמן שעדים, בהם ניצולי שואה רבים, העידו נגדו ותפקידו בהעברת קורבנות למחנות ההשמדה. במהלך כל המשפט, אייכמן עמד על כך שהוא רק "ממלא פקודות" - אותה הגנה ששימשה חלק מפושעי המלחמה הנאצים במהלך משפטי נירנברג 1945-1946. הוא הצהיר במפורש שהוא ויתר על מצפונו כדי ללכת בעקבות ה-Fhrerprinzip. הגנה זו עם הזמן תהווה השראה לניסוי מילגרם.

לאחר 14 שבועות של עדות עם יותר מ-1,500 מסמכים, 100 עדי תביעה (מתוכם 90 ניצולי מחנות ריכוז נאצים) ועשרות תצהירי הגנה שנמסרו על ידי בלדרים דיפלומטיים מ-16 מדינות שונות, הסתיים משפט אייכמן ב-14 באוגוסט 1961 שבו השופטים לאחר מכן נותרו להתלבט. ב-11 בדצמבר הודיעו שלושת השופטים על פסק דינם שבו הורשע אייכמן בכל הסעיפים. לאחר מכן הוא נידון למוות ב-15 בדצמבר 1961. אייכמן ערער על פסק הדין, בעיקר בהסתמך על טיעונים משפטיים על סמכות השיפוט של ישראל ועל חוקיות החוקים שלפיהם הוא הואשם. הוא גם טען כי הוא מוגן על ידי עקרון "מעשי המדינה" וחזר על הגנתו "הפקודות העליון". ב-29 במאי 1962 דחה בית המשפט העליון בישראל, בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים, את הערעור ואישר את פסק דינו של בית המשפט המחוזי בכל הסעיפים. ב-31 במאי דחה נשיא ישראל יצחק בן צבי את בקשת הרחמים של אייכמן. מספר רב של אנשים בולטים שלחו בקשות חנינה. בן צבי השיב בציטוט קטע מספר שמואל: "כנשים שכולות חרבך, כך תשכול אמך בין נשים". (שמואל א 15:33 , דברי שמואל לאגג מלך עמלק).

אייכמן נתלה דקות ספורות אחרי חצות ב-1 ביוני 1962 בכלא רמלה, והוא נותר ההוצאה להורג האזרחית היחידה שבוצעה אי פעם בישראל. על פי החשד, אייכמן סירב לארוחה אחרונה, והעדיף במקום בקבוק כרמל, יין ישראלי אדום יבש. הוא צרך כמחצית מהבקבוק. הוא גם סירב לחבוש את מכסה המנוע השחור המסורתי לצורך הוצאתו להורג.

מילותיו האחרונות היו, לפי הדיווחים, "תחי גרמניה. תחי אוסטריה. תחי ארגנטינה. אלו המדינות שאיתן הייתי קשור הכי קרובה ולא אשכח אותן. הייתי צריך לציית לכללי המלחמה ולדגל שלי. אני מוכן."

האזינו לחלק מנאום הפתיחה במשפט אייכמן

גופתו נשרפה, ולמחרת בבוקר פוזר אפרו בים מעל הים התיכון, במים בינלאומיים, כדי שאף אומה לא תשמש מקום מנוחתו האחרון של אדולף אייכמן. (מתוך ויקיפדיה)

נאומו של גדעון האוזנר במשפט אייכמן

"כשאני עומד לפניכם, הו שופטי ישראל, להוביל את התביעה של אדולף אייכמן, אני לא עומד לבד. איתי כאן שישה מיליון מאשימים. אבל הם לא יכולים לקום על רגליהם ולהפנות את אצבעם לעבר האיש ברציף עם הקריאה "אני מאשים!" על השפתיים שלהם. כי עכשיו הם רק אפר - אפר שנערם גבוה על גבעות אושוויץ ושדות טרבלינקה וזרוע ביערות פולין. קבריהם פזורים ברחבי אירופה. הדם שלהם זועק, אבל קולם דומם. לכן אהיה הדובר שלהם. בשמם אגלה את כתב האישום הנורא הזה.

מעשיהם של אותם דמויות קלאסיות של הברבריות, נירו, אטילה, ג'ינגיס חאן, מחווירים לחוסר חשיבות כשהם עומדים מול התועבות, הזוועות הרצחניות, שיוצגו בפניכם במשפט זה. רק בדורנו קמה מדינה מאורגנת על אוכלוסיה שלמה חסרת הגנה ושלווה - גברים, נשים וילדים, זקנים אפורים ותינוקות - כלאה אותם מאחורי גדרות מחושמלות, כלאה אותם במחנות ריכוז והחליטה להשמידם כליל.

במשפט זה, נפגוש סוג חדש של רוצח, כזה שמפעיל את מלאכתו העקובת מדם מאחורי שולחן, ורק מדי פעם עושה את המעשה במו ידיו... אבל המילה שלו היא שהוציאה לפעולה את תאי הגזים; הוא הרים את הטלפון, ורכבות רכבת יצאו למרכזי ההשמדה; חתימתו היא שחתמה את דינם של עשרות אלפים. לא היה לו אלא לתת את הפקודה, וחיילים המריאו להדיח יהודים מבתיהם, להכותם ולענה אותם ולהסיע אותם לתוך גטאות, לגנוב את רכושם ולאחר אכזריות וביזה, לאחר שהכל נמחק מהם. כאשר אפילו שערם נלקח, להעבירם בהמוניהם לשחיטתם. אפילו גופותיהם לא היו חסינות. שיני זהב נעקרו וטבעות נישואין נקרעו מאצבעות.

אייכמן היה זה שתכנן, יזם וארגן, שהורה לאחרים לשפוך את אוקיינוס הדם הזה, ולהשתמש בכל אמצעי הרצח, הגניבה והעינויים. הוא אחראי אפוא, כאילו הוא קשר במו ידיו את חבל התליין, הצליף את הקורבנות לתוך תאי הגזים, ירה ודחק לתוך הבורות הפתוחים בכל אחד מהמיליונים שנרצחו. זו אחריותו בעיני החוק. וכזו אחריותו לפי כל קנה מידה של מוסר.

אייכמן יגיד לך שהוא ביצע את פקודות הממונים עליו. אבל מצפון העולם, מדבר בקולו של בית הדין הצבאי הבינלאומי, הכריז שפקודות מנוגדות לעקרונות המצפון והמוסר, פקודות המפרות את הציוויים החיוניים שעליהם מבוססת החברה האנושית ומבטלות את הכללים הבסיסיים שבלעדיהם בני אדם. לא יכולים לחיות יחד - צווים כאלה אינם מהווים הגנה, משפטית או מוסרית. לפיכך, לאור פסק הדין, דינינו בישראל שלל מהנאשם את הזכות החוקית להגיש הגנה כזו. אבל זה ממש לא הכל. נוכיח לבית המשפט שהוא חרג הרבה מעבר לפקודותיו בפועל, שהוא לקח יוזמה בפעולות השמדה שלא ניתנו לו פקודות כלשהן, וביצע אותן רק בשל מסירותו למשימה שבה ראה את שלו. משימת החיים.

באושוויץ ההרג בוצע בכל שיטה - ירי, תלייה והכאה, אבל בעיקר בתאי הגזים האדירים. בכל חדר כזה, 2,000 אנשים נאספו יחד ל"מקלחת". זרם של גז רעיל. מפעל המוות פעל ללא הפסקה. השמדת 2,000 בני אדם נמשכה 25 דקות, ולאחר מכן נלקחו הגופות לאחד מחמשת תנורי הענק. ניסויים רפואיים נעשו בבני אדם כאילו היו שפני ניסיונות. חלקים מאיברי המין הנשיים נחתכו, או שהגפיים עברו צילומי רנטגן עד שהיצורים האומללים התפתלו מכאבים לפני מותם. גברים סורסו. נעשו ניסויים על השפעת הזרקות פרפין ובנזין על עור האדם והשפעות של חומרים כימיים על עמידות נפשית. שיטות הענישה לא היו מביישות את הברברים האכזריים ביותר בהיסטוריה. הכאה בגוף העירום הייתה עונש קל יחסית. מים נשפכו לאוזניים של אנשים, חולצו ציפורניים, אסירים רעבו עד שיצאו מדעתם. בבונקר של הנידונים לעונש ברעב, נמצא אסיר מת, רכון עליו אסיר שני, גם הוא מת, אוחז בכבד מגווית הראשון. הוא מת בזמן שקרע בכבד של בן אדם אחר. התרומה הנאצית לתרבות האירופית הייתה הכנסתו מחדש של קניבליזם.

נוכיח כי הנאשם ביצע את כל המעשים הללו במטרה מוגדרת להשמיד את העם היהודי, כולו או חלקו. אדולף אייכמן ייהנה מזכות שלא העניק לאף אחד מקורבנותיו. הוא יוכל להתגונן בפני בית המשפט. גורלו יוכרע על פי דין ועל פי הראיות, כאשר נטל ההוכחה מוטל על התביעה. ושופטי ישראל יגידו משפט אמת וישר".