מפקד יציאת מצרים יוסי הראל (1919-2008)

יוסי הראל, יליד ירושלים, היה מפקד אוניית המהגרים 'אקסודוס 1947' ולימים איש מוביל בקהילת המודיעין הישראלית.

יוסי הראל מספר את סיפור יציאת מצרים מנקודת מבטו של המפקד

הופתעתי אחרי שיוסי הראל סיים לדבר ש-40-50 האנשים שהוזמנו על ידי קרן תל אביב לשמוע אותו ב-15 במאי בביתם של ריינה ודיוויד שטרמברג בלה ג'ולה לא קפצו על רגליהם כאחד שהעניק לו מחיאות כפיים סוערות. הסיפור המרגש של הראל הוא מהסוג שגורם ללב שלך להתנפח מהכרת תודה שאלוהים עשה אותך יהודי.

אולי התגובה המאופקת יותר הייתה בגלל שהראל, היום בן תומן, נראה כל כך ביישן וכל כך צנוע בעצמו שאנשים לא רצו להביך אותו בתפזורת שלהם.

פשטותו של האיש – נמדדת מול מעשיו – הזכירה לי את התקופה בה סיירתי בביתם ההיסטורי של פולה ודוד בן-גוריון בתל אביב. כדי לעבור בין שולחן המטבח שלהם לארונות, היה צריך כמעט להסתובב הצידה. בית כל כך לא יומרני למי שחשוב לעם היהודי כמו בן גוריון! אבל הוא לא היה אדם בעל רכוש גדול, אלא הוא היה איש של מעשים גדולים. כך גם אפשר לומר על הראל.

הראל היה צעיר במחתרת ההגנה לפני עצמאות ישראל, כאשר הופנה ללמוד ניווט חופי - מחקר שהוביל לתפקידו לאחר מלחמת העולם השנייה מפקד המאמץ להבריח מהגרים מעבר למצור הבריטי ואל ארץ ישראל. רוב בני דורי מכירים היטב את הסיפור שלו; כפי שזה היה בדיוני בסרט אקסודוס בכיכובו של פול ניומן.

יציאת מצרים האמיתית הייתה בין הספינות בפיקודו של הראל. הקפטן של הספינה ההיא, אייק אריאן, בא במקרה לסן דייגו כדי לדבר ב-5 ביוני בפני הקשר היהודי האלפיני וב-8 ביוני בפני קהילת בית ישראל על חוויותיו.

בתיאור מסע יציאת מצרים וספינות עולים אחרות, הדגיש הראל שלוש נקודות מרכזיות: תחושת האחריות האדירה שהוא חש בניסיון להסעת אנשים ממחנות אירופה, במיוחד עבור בני הנוער ששרדו את השואה, והסכנות שהן ספינות חשאיות ניצבו לאורך הדרך.

הראל זוכרת את הילדים בצורה הכי חיה. על ספינה אחת הוא זוכר ילד שנהג לחפור מנהרות מגטו בשמירה נאצית לעיר שבחוץ. אביו רצה שהוא יגניב את אחותו החוצה, אבל האחות לא הסכימה לעזוב את ההורים. אז אביו של הילד אמר לילד לעזוב את הגטו בכוחות עצמו, ולא לחזור. האב ידע שהנאצים בסופו של דבר יקחו את כולם. הילד עשה כדבריו, לימים אמר להראל "לא ראיתי שוב את אבי, אמי, אחותי; הם עלו לגן עדן דרך ארובות אושוויץ".

למאזיני לה ג'ולה הרהר הראל; "אתה מקשיב לסיפור הזה ומתחיל להבין מהי הפקודה שקיבלת." על הספינה הספציפית ההיא היו 4,000 נוסעים, ו"לכולם היה סיפור שווה". זה הוליד את הקביעה שלמרות שהבריטים עשויים להצליח לעצור כמה ספינות מלרדת את נוסעיה לארץ ישראל, היא לא יכולה לעצור את כולן.

באחד ממחנה העקורים שממנו נבחרו נוסעי יציאת מצרים, הוא נזכר בילדה שהחזיקה חזק את ידו של ילד קטן. האם היא האחות הגדולה, הוא תהה? לא, הוא למד ממפקד ההגנה של המחנה. היא נשלחה על ידי הוריה היהודים למנזר שם התחזה לקתולית. הילד הקטן הגיע מאוחר יותר, אבל היה צעיר מכדי להבין מה נדרש ממנו. בלילות הוא בכה ביידיש על אמו - מסוכן כי הגסטפו היה מושך ילדים כאלה מהמנזר ומוציא אותם להורג. הנערה השיקה אותו, לימדה אותו איך לעשות את אות הצלב ותפילות אחרות, ונותרה המגינה שלו עד אותו היום.

ספינות העולים שיטו במים שבנסיבות רגילות היו בוגדניים; שלא לדבר על כשהספינות ישבו עמוק במים כי הן היו עמוסות בנוסעים. היה להם מחסור במזון, דלק ומים, ולעתים קרובות נאלצו לקצץ מנות כשהם התקרבו ליעדם.

על ספינה אחת, קפטן יווני ואיש צוות בכיר החלו לעשות את סימן הצלב על חזהם כשהם הסתכלו על הסלעים של פלופונס. "כשאתה רואה את הקפטן והצ'יף עושים את זה, אתה יודע שמשהו לא בסדר", נזכר הראל, האנדרסטייטמנט שלו עורר צחוק מהמאזינים שלו בלה ג'ולה. הגלים החזקים הסיעו את הספינה בת ה-50 לעבר הסלעים, ולכלי הכבד במים לא היה כוח מספיק כדי לסתור את כוחם. שישה מיילים מהסלעים, מחמישה מיילים ואז ארבעה מיילים...

"יכולתי לראות שהספינה הולכת להרוס", אמר. "לא הייתה לנו סירת הצלה אחת, מה אנחנו יכולים לעשות? אז אתה יושב על הגשר, ומתבונן, ופתאום אתה רואה את הגלים המקבילים לחוף מתחילים לשנות כיוון. הרוחות השתנו! לאט לאט עברנו אולי 200-300 מטרים מהחוף. היו לנו 4,000 איש. אולי תחינתו של הקפטן עזרה!"

בהזדמנות אחרת, היה צורך לנווט ספינה דרך הבוספורוס - אבל כדי להגיע למיצרים, היא הייתה צריכה להפליג תחילה במים שהרוסים כרו במהלך מלחמת העולם השנייה. טייס רוסי סירב להפליג בלילה, אז חבר ההגנה הוטל לקרוא את התרשימים ולהעביר את הספינה. "זה היה הלילה הכי ארוך בחיי", אמר הראל.

"בסך הכל", אמר הראל, "הבאנו 100,000 איש אבל זו הייתה המלחמה הכי עקובת מדם שהייתה לנו אי פעם. במלחמת העצמאות היו לנו 600,000 יהודים, והפסדנו 6,000 - אחוז אחד". בהפעלת המצור, אמר, "איבדנו למעלה מ-3,000 אנשים שטבעו בים השחור - שלושה אחוזים...

"עם כל הנפגעים האלה, הם המשיכו להגיע, הם לא הפסיקו", הוא התפלא. "אומה שנחרבה חזרה לחיים."