ראיון עם אריה לייב לבוביץ

ישראקאסט מציגה ראיון עם אלוף (בדימוס) אריה לייב "יוג'ין" לבוביץ, ניצול שואה, מנהל עסקים בדימוס וחלוץ ישראלי המתגורר כעת באוונטורה, פלורידה. מר לבוביץ לקח זמן מביקורו האחרון בישראל כדי לבקר באולפני ישראקאסט ולדבר על מאמציו למען ישראל.

יוג'ין לבוביץ נולד ב-5 בספטמבר 1928, בעיירה אוזורוד, צ'כוסלובקיה, למשפחה גדולה במיוחד - עם 10 ילדים, הורים וסבים, ו-35 בני דודים. זמן קצר לאחר הפלישה לפולין ופרוץ מלחמת העולם השנייה, כאשר אריה היה בן 10, כבשו הנאצים ההונגרים את עיירתו הקטנה, ו-12,000 משפחות יהודיות גורשו, שרובן נטבחו אז באש מקלעים. ככל שהנאצים התקדמו, וכפרים נהרסו ותושבים גורשו, מספרים עצומים החלו לזרום לאוז'ורוד, מה שהפך אותו ל"גטו" ההונגרי הראשון.

בתחילת 1944 הוטל על יוג'ין להיות הרץ של הגטו, על מנת לנקות מחוץ לחומות הגטו מזון נחוץ. עם זאת, כמה חודשים לאחר מכן הועבר האזור למה שתואר כחווה לעבודת עבדים.

אנשים נדחסו לתוך קרונות הבקר הידועים לשמצה, ונשלחו לבירקנאו-אושוויץ. עם היציאה מהרכבת הוא הופרד מאמו ואחיותיו, אותן לא ראה יותר, והצליח להישאר, לפחות זמנית, עם אביו ואחיו - אך לבסוף גם אביו נרצח. יוג'ין ואחיו הצליחו להישאר בחיים על ידי עבודה ב-Jaworzno, מפעל תחמושת שהופעל לצד תחנת כוח של סיימנס.

כשהצבא הסובייטי התקדם לפולין בסוף 1944, רוקנו הנאצים את מחנה העבודה, ואילצו את התושבים לצאת לצעדת המוות הידועה לשמצה באמצע החורף, ינואר 1945. בלילה השני של הצעדה, יוג'ין הצליח להימלט לזמן מה, אך לאחר מכן נלכד מחדש על ידי סמל ה-SS שלו שעבד עבורו. הוא נאלץ לחזור למאגר עבודת עבדים, ואז לפתע החל הסמל לפרוק את האקדח שלו על האסירים המבולבלים - והרג 40 שלא היו מסוגלים לברוח. יוג'ין שרד את התגרה הזו, והצטרף לקבוצה נוספת של אסירים.

למחרת, בין הקור המקפיא וסופות השלגים, הועלו האסירים לתוך קרון בקר אחר והוצאו לשדה הרג ביער. לפתע פרצה אש מקלעים מעמדות רבות, ויוג'ין הצליח לתפוס מחסה ולהעמיד פנים למוות, כשעליו מספר גופות. ובבוקר הוא הצליח לחפור את עצמו מתחת לערמת המתים ולעשות את דרכו אל העיר המקומית.

אולם תושבי העיירה הסגירו אותו לידי הגסטפו, שאילצו אותו לצעדת מוות נוספת. למרבה המזל, הוא וקבוצה נוספת הצליחו להימלט, ולהתחמק מגילוי עד שהגיעו לעיירה הצ'כית לנדסהוט במרץ 1945. זמן קצר לאחר מכן, העיר נכבשה על ידי הרוסים.

בזמן שהותו במטה הצבאי הרוסי, זיהה יוג'ין רב סרן מהצבא ההונגרי, והחל לצרוח עליו בהונגרית. קפטן רוסי ראה את ערכו של יוג'ין, והעסיק אותו כמתרגם. מייג'ור זה חשף תחת חקירה מידע חשוב לגבי מיקומם ומיקומם של שני גרמנים ודיוויזיה איטלקית אחת, כולל מערכת מורכבת של מנהרות. המבצע שהתקבל היה מוצלח ביותר, וזיכה את יוג'ין בשבחי גיבור ראויים, כמו גם תעודת זהות צבאית סובייטית, שהוטבעה על ידי ה-NKVD, סניף של הק.ג.ב. תיעוד זה הקל על תחבורה קלה של יוג'ין חזרה לפראג.

לאחר שחזר לפראג, פגש יוג'ין בחור מעיר הולדתו, ושמע את החדשות הנפלאות ששני אחיו עדיין בחיים, ושהם מנסים להגר לישראל. כמה חודשים לאחר מכן, הם הצליחו לשוב ולהתחבר עם אחותם, ששוחררה ממחנה הריכוז ברגן בלזן, ונשלחה לשוודיה להחלמה.

זמן קצר לאחר מכן, יוג'ין ואחיו הסתבכו עם המחתרת היהודית המעורבת בהברחת פליטים יהודים מאירופה שלאחר המלחמה באמצעות המצור של המנדט הבריטי אל פלסטין דאז. באמצעות תעודת הזהות של ה-KGB שלו, הוא הצליח להעביר 36 יתומי מלחמה מפראג לפריז, ולאחר מכן לבריסל, ואנטוורפן, ובסופו של דבר לארץ ישראל.

הכלי הזה, ה"חיאל העברי" נשא 742 ניצולי שואה. כשהנוסעים ירדו, עצרו אותם הבריטים בעתלית, מחנה עקורים ששימש תזכורת כל כך לא נוחה למחנה שבויים. בסופו של דבר, יוג'ין הצליח לצאת יחד עם אותם צעירים שהוא עזר להביא מפראג לבלגיה. אותה קבוצה הועברה במאמץ של הסוכנות היהודית לקיבוץ ניר דוד.

יוג'ין סיים שם את התיכון, ולאחר מכן נסע לתל אביב לעבודה, ולהתחיל במכללה במוסד המכונה 'מקווה ישראל'. עם זאת, הוא הוטרד על ידי הבריטים, שהמשיכו לעצור אותו, מה שגרם לו לעזוב את תל אביב ולנסוע לחיפה, שם החל את הקריירה האמיתית שלו כסוכן סמוי ב"הגנה", צבא ההגנה לישראל לפני הקמת המדינה.

תפקידו הראשון היה לעבוד בחברת Shell Oil כקצין הביטחון הראשי, ולפקח על השמירה על הפועלים הערבים ביום. בלילה הוא פיקח על סיור להגנת המובלעות היהודיות בחיפה מפני מסתננים ערבים שנשלחו על ידי המופתי של ירושלים. תוך שבוע לאחר קבלת הפיקוד, הצליחה יחידתו לפזר את המסתננים, מה שהביא להרגעה ניכרת של האזור.

עם פרוץ הלחימה הפורמלי בשנת 1948, פיקד יוג'ין על 5 יחידות, והוביל בהצלחה את כיבוש העיר חיפה כולה, שהושג ביום אחד. במהלך הניתוח הוא ספג כדור ברגלו ונשלח לבית החולים למשך 5 ימים. לאחר מכן המליצו עליו הממונים על בית הספר לקצינים בהרצליה, בו למד ביוני-יולי 1948.

עם סיום לימודיו, הצטרף יוג'ין, כיום סגן לבוביץ, ליחידתו, חטיבת כרמלי, באזור הגליל בצפון הארץ. תפקידיו העיקריים ביום היו להכשיר מתגייסים חדשים להגנת הגליל; ובלילה, תפקידו היה להרכיב יחידת קומנדו חדשה לתקיפה בעמדות צבאיות ערביות בעיירה ג'נין.

כמה חודשים לאחר מכן, בנובמבר 1948, הוא נשלח חזרה לחיפה על מנת להכין מתקני אימונים לקליטת עולים חדשים (שכולם היו ניצולי שואה) שהגיעו מצ'כוסלובקיה, ולהכינם לקרב.

במשך שבע השנים הבאות, יוג'ין היה בשירות פעיל, תכנן ומבצע משימות לאבטחת המדינה היהודית הטרייה. בהרהורים לאחור על אותן שנים, הוא כותב, "קשה אפילו היום לחזות מה יכול לקרות מחר אם לא תמיד נהיה בכוננות". כל חייו נותר מפקד לבוביץ פעיל בביטחון הלאומי של ישראל. עם עזיבתו את השירות הפעיל ב-1952, צורף ליחידת מילואים המעורבת בלוחמה בטרור, והוחזר לשירות פעיל במהלך מסע סיני 1956, ושוב במהלך מלחמת ששת הימים ב-1967. במלחמת יום הכיפורים 1973 היה אחראי על פרויקטים מיוחדים לגיוס כספים בהוראת חברו הוותיק מבית הספר לקצינים, אלוף אריאל שרון.

ב-1951 הוא נסע לשיקגו כדי לבקר את אחותו, רג'ינה, אותה לא ראה מאז אפריל 1944. ובביקור הגורלי ההוא פגש את כלתו לעתיד, נטלי גרינברג. כצעיר פעיל, אתלטי ושחקן כדורגל מיומן, הוא גויס על ידי צוות חצי מקצועי, הכוח (הכוח של שיקגו). לאחד מחבריו לקבוצה הייתה חברה שהזמינה את נטלי להשתתף במשחק, וכך נפגשו השניים. הם נישאו ב-18 באוקטובר 1953, ונולדו להם שתי בנות, לינדה ציפורה ומישל מרים, כל אחת נישאה, והעניקה להן שלושה נכדים כל אחת.

יוג'ין, נטלי והבנות חיו בשיקגו עד 1960, אז עברו לסן חואן, פורטו ריקו ופתחו סלון נעליים. במהלך נסיעת עסקים לאיטליה בשנת 1965, בה נסעה כל המשפחה, עשו בני הזוג לבוביץ סיבוב לחיפה, ישראל כדי לבקר את אחיו של יוג'ין, אליעזר, שטרם פגש את נטלי והבנות.

זה הניע סדרה של אירועים שהגיעו לשיא עם הקמתו של יוג'ין חברת יבוא משלו, אלפא רומרו נעליים. הוא נשאר בעסק עד 1996, אז פרש בגיל 68.

בשנות פרישתו נשאר האלוף לבוביץ פעיל בפרויקטים של איכות חיים לאנשי שירות ישראלים, בקבוצת אגודת למען החייל. ארגון זה מקביל ל-USO האמריקאי. אך בנוסף לבניית מרכזי ספורט ופנאי, היא מתמקדת גם בענייני רוח, תרומת בתי כנסת, ספרי תורה ושאר מרכיבים בעלי אופי דתי.