ישראל מכריזה מלחמה כוללת בקורונווירוס

זה היה הצעד הדרמטי ביותר עד כה - שווה ערך למלחמה מוחלטת בקורונה! הממשלה הטילה עוצר מלא לפני ואחרי הסדר - סעודת חג הפסח. אני שמח לדווח שישראלים עברו את מבחן ליל הסדר בעין יפה! 

החשש היה שאנשים לא יצייתו לפקודה להישאר בבתיהם לקראת הסדר (ללא ספק, החגיגה המשפחתית המשמעותית ביותר של השנה), אבל חרקנו שיניים והכרזנו, "אנחנו במלחמה עם הקורונה ונחושים לְנַצֵחַ!" זו דרך להסתכל על זה - העובדה היא שמשטרת ישראל הציבה מחסומים בכל הארץ ובתוך יישובים וערים. אפילו לחכמים שחשבו שהם יכולים לרמות את המשטרה מעולם לא היה סיכוי, והם ידעו זאת. 

כאן בירושלים לא הייתה תנועת פגוש אל פגוש לחגיגות - היא נראתה יותר כמו עיר רפאים. אבל מצד שני, כל בית היה מואר עם אורות כי כולנו נשארנו בבית. (למי מכם שמכיר את עיר הבירה, למשל, לא יכולת לנסוע מבית הכרם לגבעת מרדכי כי הייתה מחסום בדרך.) 

אפילו ביישוב בני ברק שליד תל אביב, שבו נדבקו הרבה חרדים בנגיף, יש כעת שיתוף פעולה מלא. למעשה, התושבים, לאחר שהתריעו כי נגמר להם האוכל עקב הסגר, קיבלו בחום את צנחני צה"ל שהעבירו להם חבילות מזון. 

אנקדוטות אישיות מירושלים

אחר הצהריים שלפני ליל הסדר החלטתי להסיע את רכבי בשכונה כדי למנוע מהמצבר להתרוקן. עצם התנעת המנוע לוקחת זמן רב מאוד עד שהסוללה נטענת מחדש אם הגלגלים לא מסתובבים. בכל מקרה, לקחתי פיסת בד לבנה נקייה עם שתי רצועות אלסטיות כדי ליצור את המסכה הביתית שלי, ויצאתי בנסיעה, מטפלת בעניינים שלי. ניסיתי לבחור מסלולים שבהם אין הרבה רמזורים וכו'. 

די נהניתי לעלות שוב על ההגה כשלפתע הכל נעצר! לפניי, היה שורת מכוניות עד כמה שהעין יכולה לראות, ולא הייתה שום אפשרות להסתובב. אין מה לעשות מלבד לחכות - לחייך ולסבול את זה, כפי שכולנו חייבים לעשות במהלך משבר הקורונה הזה. אבל אולי, זו הייתה רק תאונה, ואכן שמעתי צפירה. לא, אין אמבולנס עם צפירות צועקות, חייב להיות הסבר אחר. לאט לאט התקדמנו מדי פעם. למרות זאת מאוד מעצבן ומשעמם. 

ואז, נזכרתי שבדרך לאוטו עברתי ליד תיבת הדואר שלנו והוצאתי מכתב אחד - זה היה מחברת ההשקעות שבה אשתי, נילי ואני, יש את חסכונות החיים שלנו. כשהיד שלי אולי רועדת קצת, החלטתי להסתכל על מה שנשאר אחרי המתקפה ההרסנית של הקורונה על הכלכלה. 

ואז, כמעט קיבלתי התקף לב! הכמות הכוללת שנשארה הייתה כל כך נמוכה - קצת גמעתי - בלתי אפשרי. איך זה יכול להיות? ואז, הסתכלתי על בעל החשבון, וזה לא היה השם שלנו, אלא של שכנה צעירה. הדוור עשה טעות ושם את המסמך בתיבת המכתבים שלנו. כמובן שזו הייתה הקלה גדולה. אני מודה שעיינתי שוב במאזן וראיתי שהחשבון של הבחור לא ירד כל כך, אחרי הכל. בכל מקרה, מה שלא יקרה, כולנו באותה סירה. 

אולי נקודת מפנה?

יש לקוות ששיתוף הפעולה של הציבור באי התכנסות בכמויות לסדר עשוי להיות נקודת מפנה. האסטרטגיה היא ש"ההתרחקות החברתית" של אנשים והקפדה על הוראות פקידי הבריאות ישטוח את העקומה המסמנת את עלייתם של מקרים חדשים. אם כן, הממשלה, שעדיין מנוהלת על ידי ממלא מקום ראש הממשלה נתניהו, תסכים כנראה שכמה עובדים צעירים יותר יחזרו לעבודתם. עד כה, המגמה בישראל (כמו במקומות אחרים) היא שרובם המכריע של חולי הקורונה הם מעל גיל 60 לערך.

 אם הכלכלה תתניע מחדש, ייתכן שגם בתי הספר ייפתחו מחדש בהדרגה. זו מדיניות של צעד אחד בכל פעם. יתרה מכך, קבוצה של כלכלנים בולטים ועצמאיים פנתה פומבית לביבי ולצוות המשימה שלו לשקול את הצורך הדחוף להפעיל מחדש את הכלכלה. הם תיארו זאת כאיזון מאוד עדין ומכריע בין ביטחון הציבור לרווחה הכלכלית והפסיכולוגית של כלל האוכלוסייה. 

בינתיים, כמה חידושים

בחזית אחרת, הגיעה אספקה ראשונה של חיסון יפני, בשם אביגן, לעבור ניסויים בחולי קורונה במספר בתי חולים בישראל. מדענים וצוותי היי-טק ישראלים אחרים עובדים "מסביב לשעון" בניסיון לגלות דרכים להילחם בקורונה. זה עתה שמענו במהדורת החדשות של קול ישראל כי חברת אלביט הישראלית קיבלה אישור להתחיל את פס הייצור לייצור מכונות הנשמה לחולי קורונה. ההמצאה החדשה ניתנת לייצור המוני תוך זמן קצר ותשווק לא רק כאן בישראל אלא גם בארה"ב. 

בתוך מחלקות בית החולים הקורונה המכריעות

כעת, למבט מבפנים על מחלקות הקורונה המיוחדות שבהן רופאים ואחיות מסכנים את חייהם בטיפול בחולים: רדיו קול ישראל שידר ראיון מרגש עם אילנה אליעזרוב, אחות צעירה ביחידה המבודדת לקורונה בבית החולים רמב"ם בחיפה. אילנה, כבר "עשתה את שלה" במחלקה הפנימית כשמנהלת בית החולים קראה למתנדבים לעבור למחלקה חדשה לקורונה. 

בלי להתחשב בעובדה שקורונה יכולה להיות מחלה קטלנית, היא מיד התנדבה. היא תיארה כיצד לפני היציאה לתפקיד עליה להתלבש במדי מגן מיוחדים מכף רגל ועד ראש. זה כולל לבישת מסכת ראש ופנים גדולה המחוברת למדי גוף לבנים, שנועדה למנוע מהנגיף לחדור לכל חלק בגופה, וגם הנעלה מיוחדת להגנה על רגליה.

למרות שהם עושים משמרות ארוכות במיוחד, האחיות לא יכולות ללכת הביתה אחר כך להירגע. הם חייבים להישאר בבידוד בעצמם בבית החולים. לשאלה אם היא לא מתגעגעת למשפחתה, השיבה אילנה שהיא רווקה ואין לה ילדים, אז "זו לא הייתה בעיה כל כך גדולה". היא נשמעה כמו אדם אמיץ ונפלא. אכן, היא מייצגת את הרופאים והאחיות המסורים לא רק בישראל אלא בעולם, הפועלים בתנאים קשים ומסוכנים כל כך, ומסכנים את חייהם כדי לטפל ולנחם חולי קורונה. 

לגבי אילנה, אני מקווה שהיא, או מישהי כמוה, תיבחר להדליק לפיד בטקס יום העצמאות הבא בהר הרצל בירושלים. מדליקי הלפידים נבחרים בשל תרומתם יוצאת הדופן לחברה הישראלית.

מזמינים ספרים כמו...?

ברוח קלה יותר, כמובן, ספרים הם ברכה ועוזרים בהעברת הזמן בתקופה המוזרה הזו בהיסטוריה העולמית. חנות הספרים האהובה עלינו כאן בירושלים הודיעה לנו זה עתה שלאור הנסיבות, הם החלו לספק ספרים (ממש כמו פיצה!). 

אז, אשתי החליטה להזמין כמה תוספות חדשות. לי עצמי לא הייתה בעיה לקרוא מחדש ספרים ישנים שקראתי מזמן. איך שאני מסתכל על זה זה כמו להאזין למוזיקה יפה יותר מפעם אחת. (כשחושבים על זה, אולי אקרא שוב את מלחמה ושלום – שני הכרכים אמורים להיות טובים לחודשיים לפחות!) בכל מקרה, בהמשך היום צלצל פעמון בדלת, ואשתי פתחה בזהירות את הדלת. הסתכל החוצה. הכל ברור! איש לא נראה באופק - השליח השאיר את חבילת הספרים על הרצפה ויצא לדרכו! הוא לא הדביק אותנו, ואנחנו לא הדבקנו אותו. מוּשׁלָם. וזה אחד על הקורונה.