מלחמת העצמאות של ישראל

ב-15 במאי 1948, יום לאחר הקמת מדינת ישראל, פלשו צבאות מצרים, סוריה, ירדן, עיראק, ערב הסעודית ולבנון למדינה היהודית החדשה.

מלחמת העצמאות של ישראל היא המלחמה הראשונה בין מדינת ישראל למדינות ערב השכנות. היא החלה ערב קום המדינה (14 במאי 1948) ונמשכה עד ינואר 1949. המלחמה פרצה בעקבות דחיית תוכנית החלוקה של האו"ם, החלטה 181 של העצרת הכללית (29 בנובמבר 1947), על ידי מדינות ערב והוועד הערבי העליון. נציגי מדינות ערב איימו להשתמש בכוח על מנת למנוע את יישום ההחלטה.

שלב 1: 29 בנובמבר 1947 - 31 במרץ 1948

האלימות הערבית פרצה למחרת אשרור החלטה 181. יריות נורו באוטובוס יהודי סמוך לשדה התעופה בלוד, ושביתה כללית שהוכרזה על ידי הוועד הערבי העליון הביאה להצתה ולביזה של רובע המסחר היהודי ליד יפו. שער בירושלים. עדיין היו 100,000 חיילים בריטיים המוצבים בארץ ישראל, שהיו הרבה יותר חזקים מהכוחות הערביים והישראלים כאחד. אף על פי כן, המדיניות הבריטית הייתה לא להתערב בלחימה בין שני הצדדים, אלא כדי לשמור על ביטחון הכוחות והמתקנים הבריטיים. במהלך תקופה זו, הפעילות הצבאית הערבית כללה צליפה והשלכת פצצות לעבר תחבורה יהודית לאורך צירי תנועה ראשיים לשכונות יהודיות מבודדות בערים מעורבות מבחינה אתנית ובישובים מרוחקים.

ההגנה, הזרוע הצבאית של היישוב המאורגן, (הקהילה היהודית של פלסטין) שמה תחילה עדיפות לאמצעי הגנה, תוך שהיא מקפידה להגביל את עצמה לפעולות תגמול נגד מבצעים האחראים ישירות לפיגועים. מנגד, האצ"ל (ארגון מחתרת יהודי חמוש), מתנגד ההגנה שלא קיבל את סמכות המוסדות הרשמיים, ביצע פעולות תגמול באופן פחות מפלה, כמו הנחת פצצה בשוק הערבי. . בין דצמבר 1947 לינואר 1948 עשו הערבים, בסיוע מתנדבים ממדינות ערב השכנות, ניסיונות לכבוש ישובים יהודיים מרוחקים (כפר עציון, טירת צבי, כפר סאלד) אך נמנעו על ידי המגינים היהודים. פעולות טרור, בסיוע עריקים בריטים, הצליחו יותר במיוחד בירושלים. פעולות אלו כללו את פיצוץ בניין המוסדות הלאומיים, את מערכת ה-Palestine Post וכמה מבנים ברחוב בן-יהודה. בינואר 1948, כוח צבאי מרצון בראשותו של פאוזי אל קאוקג'י נכנס לארץ ישראל והשתלט על הצפון המאוכלס הערבי. מתנדבים נוספים, בעיקר בני האחים המוסלמים של מצרים, נכנסו לחברון ובית לחם בדרום. חייליו של קאוקג'י, "צבא הישועה", מנו בינואר 1948 כ-2,000 חיילים וההערכה הייתה שמספרם הגיע ל-5,000 – 8,000 חיילים בפברואר. כוח זה שיגר קצינים ויחידות קטנות לערים (ירושלים, יפו) שהיו צפויות להיכבש על ידי כוחות יהודים. גם יישובים יהודיים בצפון הותקפו (טירת צבי, משמר הירדן, רמת-יוחנן), עם תוצאות צבאיות מוגבלות. כלי רכב יהודיים בכבישים הראשיים הותקפו גם כן, מה שהביא לניתוק של כמה יישובים מרוחקים מירושלים, מהנגב מתל אביב ומהגליל המערבי מחיפה. התקפות אלו כמעט השיגו הצלחה פוליטית: ב-19 במרץ 1948 הציעה ארצות הברית להטיל על פלסטין שלטון נאמנות זמני של האו"ם במקום חלוקה.

שלב 2: 1 באפריל 1948 – 14 במאי 1948

מסיבות פוליטיות וצבאיות, החליטה פיקוד ההגנה לקחת יוזמה ולהשיג שליטה בשטח שהוקצה למדינת היהודים ולהקים קווי תקשורת יעילים עם יישובים יהודיים מחוץ לאותם גבולות. "מבצע נחשון" פתח מחדש את הדרך לחלק היהודי הנצור בירושלים, אם כי רק לזמן קצר. ההגנה כבשה את כל העיר טבריה בה היו יהודים נצורים בעיר העתיקה (18 באפריל), בחיפה (22 באפריל), באזור המחבר בין תל אביב לשכונות הפריפריה, בשכונות ירושלים קטמון ושך ג'רח (שך ג'רח). מאוחר יותר התפנה כתוצאה מאולטימטום של הבריטים), הגליל המערבי, כל העיר צפת (הרובע היהודי היה במצור). התערבות בריטית מנעה את כיבוש יפו על ידי כוחות יהודים (העיר נכנעה מאוחר יותר במאי).

על אף שהאופי הבלתי סדיר של הלחימה מנע לקיחת שבויים, בדרך כלל נשמרו זכויותיהם של תושבים ערבים שאינם משתתפים בלחימה. בחיפה למשל, השלטונות היהודיים עשו את המקסימום כדי למנוע יציאה המונית של ערבים. במקרים אחרים, כמו דיר יאסין, כפר ערבי בפאתי ירושלים המערביים, שנכבש על ידי האצ"ל והלח"י, לא היה מאמץ למנוע הרג של תושבים חפים מפשע. בפועל התרחש ההפך - נטען שההרג היה בכוונה ובוצע כדי לזרז את בריחת האוכלוסייה הערבית.

מספר תקיפות ערביות, כמו זו על השיירה היורדת מבית החולים הדסה בהר הצופים בירושלים, הביאו לנפגעים רבים, אך ללא הישגים אסטרטגיים. "צבא הישועה" של קאוקג'י הובס למעשה בשלב זה. יצירת רצועה רצופה של שטח בשליטה יהודית תרמה להחלטת נשיא ארצות הברית להשעות את תוכנית הנאמנות ואיפשרה את הכרזת מדינת ישראל ב-14 במאי 1948.

שלב 3: 15 במאי 1948 - 10 ביוני 1948

ב-15 במאי תקפו מטוסים מצריים את תל אביב. מתקפה זו סימנה את פלישת הצבאות הסדירים של מדינות ערב לישראל. ההחלטה המקורית של מדינות ערב הייתה לסייע לערביי פלסטין על ידי שליחת מתנדבים, כסף, נשק וסיוע לוגיסטי, תוך הצבת כוחותיהם הסדירים לאורך הגבול. לא הייתה כוונה לפלישה מלאה. החלטה זו שונתה, בניגוד להערכות הצבאיות, במחצית הראשונה של יוני. מלך מצרים פארוק כפה את ההחלטה על ממשלתו וצבאו שהתנגדו לפלישה. ההחלטה לפלוש הייתה מצרית ברובה. אחת הסיבות העיקריות של המצרים הייתה סיכול תוכנית כביכול של מלך ירדן עבדאללה לספח שטחים בגדה המערבית של נהר הירדן. התוכנית המקורית של צבאות הפולשים, שלא תואמה כראוי, הייתה תנועה צפונית של כוחות מצרים לעבר תל אביב, התקדמות הכוחות הסוריים, הלבנוניים והעיראקים לעבר חיפה וכיבוש הגדה המערבית וירושלים על ידי הלגיון הערבי הירדני. .

כניסתן של חמש ארמיות סדירות לקרב יצרה בעיה קריטית עבור ההגנה (צה"ל הוקם רשמית רק ב-27 ביוני), שעדיין לא היו לה ארטילריה, שריון או חיל אוויר. הצבא המצרי התקדם לאורך החוף, תקף בדרך כמה יישובים יהודיים (נירים, כפר דרום) ועקף אחרים (ניסנים, יד מרדכי). הם נעצרו במרחק של 35 קילומטרים בלבד מתל אביב על ידי כוח שגויס בחופזה בסיוע מטוסי הקרב הראשונים שהגיעו מצ'כוסלובקיה. הלגיון הערבי כבש את גוש עציון, בית הערבה וצמחי האשלגן בחוף הצפוני של ים המלח. שני יישובים מצפון לירושלים פונו. הלגיון נכנס לירושלים וכבש, לאחר מאבק, את הרובע היהודי המבודד בעיר העתיקה, אך נכשל שוב ושוב בניסיונותיו לפלוש לאזורים המערביים של ירושלים. ההגנה כשלה בניסיונותיה לגרש את הלגיון מלטרון, שהשקיפה על הדרך לירושלים הנצורה. במקום זאת, נסלל כביש חלופי לירושלים: "דרך בורמה" הצילה את העיר מרעב ומכניעה מסוימת.

צבא סוריה כבש את מצדה ושערי גולן מדרום לכנרת, אך נהדף בשערי דגניה על ידי "קוקטיילי תבערה" תוצרת בית וארטילריה חסרת עין שהגיעה מצרפת. לאחר מכן פנו הסורים צפונה והקימו ראש גשר במשמר הירדן, ממערב לנהר הירדן. מלכיה נכבשה על ידי צבא לבנון, שלא ממש המשיך להשתתף בקרב לאחר מכן.

בתחילת יוני איבדו הכוחות הערביים את היתרון והתקווה לניצחון מהיר התפוגגה. במקביל, ספגו הכוחות הישראליים אבדות כבדות. לפיכך, שני הצדדים חשו הקלה מהחלטת מועצת הביטחון של האו"ם לקרוא להפוגה של 28 יום שתיושם ב-10 ביוני.

שלב 4: 10 ביוני 1948 – 18 ביולי 1948

כאשר התחדשה הלחימה ב-8 ביולי, המצב השתנה באופן קיצוני. ציוד כבד, שנרכש לפני קום מדינת ישראל אך נכנס לארץ רק לאחר תום המנדט הבריטי, נוצל לבסוף על ידי צה"ל. ארגון והפעלת יחידות הצבא עברו מבנה מחדש. ישראל לקחה את היוזמה בצפון. "מבצע דקל" הביא להשגת שליטה בגליל התחתון כולל נצרת, אך "מבצע ברוש" הצליח רק באופן חלקי בצמצום ראש הגשר הסורי ליד משמר הירדן. בחזית המרכזית הוביל "מבצע דני" לכבוש את לוד ורמלה (כולל שדה התעופה החיוני) שהיו בידי הלגיון הערבי. השלב השני של המבצע נועד לאבטח את לטרון ורמאלה כדי ליצור מסדרון רחב יותר לירושלים, אך לא הצליח לעשות זאת. גם הניסיון לכבוש את העיר העתיקה בירושלים נכשל. לחימה כבדה בכל החזיתות אכן הובילה לשינויים משמעותיים בקווי הקרב.

המצרים בדרום הצליחו שוב לסגור את הכביש הראשי לנגב. בקרבת קיבוץ נגבה, ליד כביש חוף חברון, התנהל קרב עז. נפתח נתיב חלופי המשמש בלילה לתחבורה יהודית בין הצפון לדרום (המצרים השתמשו בנתיב מזרח-מערב שחצה אותו ביום). היתרון היה כעת בידי ישראל, והערבים, באמצעות הנציג הבריטי למועצת הביטחון, ביקשו הפסקת אש בלתי מוגבלת. הפסקת האש נכנסה לתוקף לאחר 10 ימי קרב, ב-18 ביולי.

שלב 5: 19 ביולי 1948 - 5 בינואר 1949

במהלך ההפוגה השנייה עשה הרוזן ברנדוט, מתווך האו"ם עבור פלסטין, מאמצים כושלים להשיג פתרון מדיני. בינתיים נאסף על ידי ישראל צבא של יותר מ-100,000 חיילים. כל ישראלי שישי התגייס. כתוצאה מהמאמצים המצריים לנתק את הנגב מבחינה צבאית והצעת ברנדוט להסיר את הנגב מגבולות מדינת ישראל, הצליח צה"ל ב-15 באוקטובר במבצע מהיר, ("מבצע יואב") לפתוח את הכביש מחדש. מדרום ולכבוש את באר-שבע ב-21 באוקטובר. כוחות מצרים שהיו בהרי חברון ובמורדות הדרומיים של ירושלים נותקו כעת מבסיסיהם. צה"ל, ב"מבצע אל ההר" הרחיב את המסדרון הצר והלא בטוח לירושלים מדרום.

הכוחות הערבים הבלתי סדירים, שמעולם לא הסכימו להפוגה, המשיכו בינתיים בפעילות ההתנכלויות שלהם נגד כוחות יהודים והתנחלויות בצפון. מתקפת הנגד הישראלית, "מבצע חירם" (29-31 באוקטובר), הביאה לכבוש את הגליל העליון באמצעות תנועת מלקחיים מצפת מזרחה ומחוף הים במערב. גם שטחים בלבנון נכבשו בצמוד לגליל העליון. מטרת "מבצע חורב" (דצמבר) הייתה לגרש את הכוחות המצריים שנותרו מישראל. כוחות צה"ל התקדמו דרומה דרך המדבר עד לכפר עוג'ה שעל הגבול ואל מדבר סיני, והגיעו לים מדרום לרצועת עזה. לחץ בריטי-אמריקאי משותף אילץ את ישראל לסגת מסיני, אך כוחותיה התארגנו מחדש ממזרח לגבול עם עזה. בשלב זה, כאשר הכוחות המצריים ברצועת עזה היו בסכנת ניתוק, והנתיבים למצרים היו ללא הגנה, הסכימה מצרים ב-5 בינואר 1949 לנהל משא ומתן לשביתת נשק, אשר כבר דרשה על ידי מועצת הביטחון של האו"ם. ב-16 בנובמבר 1948. שביתת נשק חדשה נכנסה לתוקף ב-7 בינואר, בעוד שחטיבה מצרית אחת, שבה היה קצין מטה צעיר בשם ג'מאל עבד אל נאצר, נותרה נצור ומנותקת ב"כיס" קטן מסביב לפאלוג'ה.

מלחמת העצמאות גרמה לאבדות ישראליות כבדות: יותר מ-6,000 הרוגים כולל כמעט 4,000 חיילים - כמעט 1% מכלל האוכלוסייה. האבדות הערביות מוערכות בכ-2,000 חיילי פלישה סדירים ומספר לא ידוע של כוחות פלסטינים לא סדירים.