משה דיין (1915-1981)

מנהיג צבאי ופוליטיקאי ישראלי, הרמטכ"ל הרביעי של צבא ההגנה לישראל

משה דיין היה לוחם צבאי ישראלי שהפך לצלב לשלום. הוא היה מיומן הן בקרב והן בדיפלומטיה, ומילא תפקיד מפתח בארבע מלחמות, אך גם סייע במשא ומתן על הסכם השלום ההיסטורי הישראלי-מצרי.

דיין נולד ב-20 במאי 1915 בקיבוץ דגניה אלף, ליד הכנרת, להורים שמואל ודבורה. הקיבוץ נוסד ב-1910 ונקרא "אם החברות" - אם ההתיישבות הקיבוצית.

כשהיה בן 14 בלבד, הצטרף דיין ל"הגנה", ארגון מחתרת שהגן על יישובים יהודיים מפני התקפות ערבים. ב"הגנה" למד דיין מלחמת גרילה מקפטן הבריטי צ'ארלס אורד וינגייט, שהיה מנהיג סיורי לילה שאורגנו כדי להילחם בלהקות מורדים ערביות. במהלך פרעות 1936-1939 שירת במשטרה המיוחדת בעמק יזרעאל ובגליל.

כשהבריטים הוציאו את ההגנה מחוץ לחוק ב-1939, דיין נעצר ונכלא לשנתיים. עם שחרורו ב-1941, הצטרף דיין לצבא הבריטי, שם שירת עם הכוחות ששחררו את לבנון וסוריה מצרפת של וישי במלחמת העולם השנייה. דיין נפצע בקרב בלבנון ואיבד את עינו השמאלית. הוא החל לענוד את כיסוי העיניים השחור שהפך מאוחר יותר לסימן ההיכר שלו. הוא שיתף פעולה עם המודיעין הבריטי כדי להקים רשת שידור לפעולות חשאיות מאחורי קווי האויב במקרה שארץ ישראל תיפול בידי הגרמנים. הוא נשאר פעיל ב"הגנה" עד 1948.

פעילותו של דיין במלחמת העצמאות 1948 החלה כאשר פיקד על הגנת היישובים היהודיים בבקעת הירדן. בהמשך פיקד על הגדוד שתקף את העיר לוד וסייע בבלימת הכוחות המצריים בחזית הדרומית. באוגוסט 1948 מונה למפקד בחזית ירושלים. ב-1949 השתתף בשיחות שביתת הנשק עם פקידים ירדנים ברודוס. כושרו הצבאי של דיין איפשר לו לעלות לדרגת ראש מבצעים במטה הכללי ב-1952, ובשנת 1953 הוא נבחר לרמטכ"ל הצבא.

דיין הפך לרמטכ"ל בתקופה של לוחמה ערבית קשה. למרות שביתת הנשק הצבאית של 1949, מדינות ערב שמסביב נותרו עוינות, שמרו על סגר ימי, חיזוק חרם כלכלי, קידום לוחמה פוליטית ותעמולתית ותמכו בטרור בישראל. ממשלת ישראל לא הצליחה להשתלט על אלימות הטרור. דיין התעקש על פעולות תגמול חזקות. השקפתו הייתה שהערבים ראו בטרור שלב של מלחמה, וככל שהפיגועים נמשכו זמן רב יותר, כך היה על הערבים לבנות את כוחם הצבאי. הוא רצה להכריח את הערבים לקרב פתוח לפני שהם יקבלו כוח צבאי מלא. בפיקודו של דיין, פתח הצבא הישראלי בפשיטות בעזה ובמשימות תגמול אחרות, שגרמו אבדות כבדות למצרים, לסורים ולאוכלוסיות ערביות אחרות. ב-29 באוקטובר 1956 הוביל דיין את מסע סואץ של ישראל, פלישה לחצי האי סיני לאחר שמצרים, סוריה וירדן חתמו על הסכם שקבע כיעדם השמדת ישראל.

דיין עזב את הצבא ב-1958 ונכנס לקריירה השנייה שלו - פוליטיקה. הוא הצטרף למפלגת העבודה של ישראל, מפא"י, ונבחר לכנסת ב-1959. כיהן כשר החקלאות בממשלת דוד בן-גוריון משנת 1959 עד 1964. ב-1964 התפטר דיין מתפקיד שר החקלאות לאחר ויכוח עם חדש ראש הממשלה לוי אשכול והצטרף לבן-גוריון בהקמת מפלגה חדשה בשם רפי (ברית עובדי ישראל). אולם דיין לא נשאר מחוץ לממשלה זמן רב. שנה לאחר מכן, דיין נבחר מחדש לכנסת המייצג את רפי, שלאחר מכן הצטרפה מחדש למפלגת העבודה.

המוניטין של דיין כמנהיג אפקטיבי צמח כשמונה לשר הביטחון בפיקודו של לוי אשכול בדיוק בזמן למלחמת ששת הימים ב-1967 נגד מצרים, ירדן וסוריה. כשהסורים הפגיזו כפרים ישראלים בגליל העליון, דיין היה זה שקיבל את ההחלטה לפתוח במתקפה בהיקף מלא נגד הסורים. דיין הוא גם שסיים את הלחימה בהסדרת הפסקת אש עם סוריה באמצעות רמטכ"ל חיל המשקיפים של האו"ם, גנרל אוד בול. דיין נתפס כ"מבצע סולו, חלקו נערץ, חלקו חושש בגלל הפעלולים הפוליטיים שלו".

לאחר המלחמה שלט דיין בשטחים שנכבשו על ידי הצבא הישראלי. הוא פתח את הגבולות לתושבי השטחים הערבים לנסוע למדינות ערב, ובמקביל שמר על הסדר והביטחון באזורים שבשליטת ישראל.

דיין שמר על תפקידו כשר הביטחון כאשר גולדה מאיר ממפלגת העבודה יורשה את אשכול כראש הממשלה בשנת 1969. השגריר גדעון רפאל כתב על דיין, "נדנוד הסירה היא הטקטיקה האהובה עליו, לא להפיל אותה, אלא להניף אותה מספיק בשביל הגאי יאבד את אחיזתו או שחלק מנוסעיו הלא רצויים ייפלו מעל הסיפון". אחת הדרישות השנויות במחלוקת שלו, שהועלתה ב-1973, הייתה לבניית ימית, עיר נמל ישראלית חדשה בשטח מצרים. מאיר, מחשש מעריקתו של דיין ממפלגת העבודה, תמך בתוכנית.

אולם לפני שתוכנית ימית הספיקה להתקדם, נשיא מצרים אנואר סאדאת פתח במתקפת פתע נגד ישראל. ביום כיפור, 6 באוקטובר 1973, חצו צבאות מצרים את תעלת סואץ, העבירו טילי נ"מ לאזור התעלה וניהלו מלחמה על ישראל. האבדות הישראליות היו גבוהות ולישראל היה מלאי ציוד קצר מדי כדי לנהל מלחמה ממושכת.

ב-22 באוקטובר הוכרזה הפסקת אש, אך אמון הציבור הישראלי התערער קשות. ישראל לא הייתה מוכנה להתקפת הפתע ולא הצליחה להדוף אותה במהירות. חוסר ההיערכות של האומה הואשם על שר הביטחון דיין וציבור זועם דרש את התפטרותו. נשיא בית המשפט העליון הקים ועדה לבדיקת תפקוד הגנרלים במהלך המלחמה. הוועדה המליצה על התפטרותו של הרמטכ"ל, אך שמרה על שיקול דעתו של דיין. העיתונות והציבור, לעומת זאת, גינו אותו. לאחר שנכח בהלוויה צבאית שבה כינו אותו הורים שכולים רוצח בניהם, הגיש דיין את התפטרותו למאיר ב-1974.

דיין "סרב לסגור את סיפור חייו בסימן אירועי מלחמת יום הכיפורים", ובשנת 1977, ראש ממשלת הליכוד הטרי, מנחם בגין, העניק לו הזדמנות שנייה בכך שהציע לו את תפקיד שר החוץ. למרות שדיין היה ממפלגת העבודה באופוזיציה, הוא קיבל את המינוי כי האמין כי "אוכל להשפיע באופן משמעותי על המהלכים של ישראל לקראת השגת הסדר שלום עם מדינות ערב השכנות שלנו ועם התושבים הפלסטינים של יהודה ושומרון ורצועת עזה".

במאי 1977 החל דיין לנהל משא ומתן עם המצרים. כמנהל משא ומתן, דיין החל בהנחת היסוד של קבלת הסכמה ערבית לשלטון הישראלי ביהודה, שומרון ועזה, בתמורה להחזרת סיני למצרים. הוא ניהל משא ומתן במשך 18 חודשים, וקיים פגישות חשאיות עם פקידים בהודו, איראן, אנגליה ומרוקו. סגנונו מתואר כפועל "לסירוגין במקף ובהתלבטות, מתקדם ומתעכב, מתנודד בין פשרות מפתיעות לחוסר פשרנות בלתי מוסברת". בעזרת נשיא ארה"ב והמתווך ג'ימי קרטר, דיין נפגש עם המצרים תחילה בטירת לידס ואחר כך בקמפ דיוויד. בסופו של דבר, הסכם שלום, הסכמי קמפ דייוויד, נערך ונחתם בשעה 23:00 ביום ראשון 17 בספטמבר 1978

ב-1979 התפטר דיין מתפקיד שר החוץ. דיין ובגין נחלקו לגבי בניית התנחלויות בשטחים ודיין היה מתוסכל מהעובדה שהוא לא מוביל את שיחות האוטונומיה עם הפלסטינים. דיין גם חש שעוקפים אותו יותר ויותר בנושאי מדיניות חוץ. ב-1981 הקים את מפלגת תלם, שדגלה בהתנתקות חד-צדדית מהשטחים שנכבשו ב-1967. המפלגה קיבלה שני מנדטים בלבד בבחירות שלאחר מכן.

ב-14 במאי 1979 אובחן דיין כחולה בסרטן המעי הגס. הוא נפטר ב-16 באוקטובר 1981 בתל אביב ונקבר בנהלל, המושב בו גדל.

דיין כתב במהלך חייו ארבעה ספרים: יומן מסע סיני (1966), מפה חדשה-יחסים אהרים (1969) על בעיות לאחר מלחמת ששת הימים, משה דיין: סיפור חיי (1976) ופריצת דרך: אישיות. דין וחשבון על משא ומתן לשלום מצרים-ישראל (1981).