פרשת אלטלנה

פרשת אלטלנה הייתה עימות אלים שהתרחש ביוני 1948, במהלך מלחמת העצמאות, בין צבא ההגנה לישראל שזה עתה הוקם לבין האצ"ל, קבוצה יהודית חצי-צבאית. בעימות הייתה מעורבת ספינת משא, אלטלנה, אשר נשאה נשק ולוחמים עבור האצ"ל.

האלטלנה, שנרכשה על ידי אנשי האצ"ל בחו"ל, נועדה במקור להגיע לישראל ב-15 במאי 1948, עמוסה בלוחמים ובציוד צבאי. אולם רכישת נשק ועניינים ארגוניים ארכו זמן רב מהצפוי, וההפלגה נדחתה במספר שבועות. בינתיים, ב-1 ביוני נחתם הסכם לקליטת האצ"ל בצה"ל ואחד הסעיפים קבע כי על האצ"ל להפסיק כל פעילות עצמאית לרכישת נשק. בעקבות זאת, עודכנו נציגי ממשלת ישראל על האונייה ולוח הזמנים להפלגתה.

מפקדת האצ"ל בפריז עשתה כל שביכולתה כדי לשמור בסוד את ההכנות של האלטלנה ליציאה, אך קשה היה להסתיר את תנועת 940 הלוחמים והעמסת כמות גדולה של נשק ותחמושת. חשש שאם יתגלו התוכניות, עלולים להתבצע ניסיונות לחבל באלטלנה בים. מסיבה זו, כשהרים עוגן ב-11 ביוני, לא נשלח כבל לפיקוד האצ"ל בישראל, מחשש שייפול לידיים הלא נכונות. עם זאת, אמצעי הזהירות הללו התבררו כחסרי תועלת, ולמחרת דיווח רדיו לונדון כי ה"אלטלנה" הפליגה מפורט-דה-בוק (צרפת) לכיוון ישראל כשעל סיפונה 1,000 מתנדבים יהודים וכמות גדולה של נשק.

יש לזכור שההפוגה הראשונה החלה ב-11 ביוני. כשנודע לראשי האצ"ל בישראל באמצעות השידור על העלית כלי השיט, הם חששו כי תתגלה הפרה זו של תנאי ההפוגה (כלומר האיסור על הכנסת ציוד צבאי ולוחמים לארץ). מנחם בגין החליט לפיכך לדחות את הגעת הספינה, ומזכירת מטה האצ"ל, ציפורה לוי-קסל, שלחה הודעה אלחוטית לאלטלנה להישאר במקום ולהמתין לפקודות. כבל דומה נשלח לשמואל כץ (חבר המטה הכללי), שהיה אז בפריז, אך הקשר עם הספינה היה גרוע והמסר לא הובנה.

ב-15 ביוני קיימו בגין וחבריו פגישה עם נציגי הממשלה, בה הודיע בגין כי הספינה הפליגה ללא ידיעתו וכי ברצונו לקיים התייעצויות כיצד להמשיך. ביומנו ל-16 ביוני כתב בן-גוריון את הדברים הבאים על הפגישה:

ישראל [גלילי] וסקולניק [לוי אשכול] נפגשו אתמול עם בגין. מחר או למחרת אמורה להגיע הספינה שלהם: 4,500 טון, להביא 800-900 איש, 5,000 רובים, 250 רובי ברן, 5 מיליון כדורים, 50 בזוקים, 10 נושאות ברן. זיפשטיין (מנהל נמל תל אביב) מניח שבלילה ניתן יהיה לפרוק הכל. אני מאמין שלא צריך לסכן את נמל תל אביב. אסור לשלוח אותם בחזרה. יש להוריד אותם בחוף לא ידוע.

גלילי הודיע לבגין על הסכמתו של בן-גוריון להנחתת הספינה, והוסיף בקשה כי הדבר ייעשה מהר ככל האפשר. לאחר מכן, ציפורה לוי-קסל התקשרה אל כלי השיט להיכנס במלוא המהירות. למחרת התקיימה פגישת עבודה בין נציגי האצ"ל לאנשי משרד הביטחון. בעוד שהאצ"ל הציע להפנות את אלטלנה לחוף תל אביב, טענו נציגי משרד הביטחון כי חוף כפר ויתקין עדיף, שכן יהיה קל יותר להתחמק מהמשקיפים של האו"ם שם. לפיכך הוטל על הספינה לעשות לכפר ויתקין.

בעוד שהייתה הסכמה על מקום העיגון של האלטלנה, היו חילוקי דעות לגבי הקצאת המטען. בן-גוריון נעתר לבקשתו הראשונית של בגין כי 20% מהנשק ישוגר לגדוד ירושלים. אולם בקשתו השנייה, להעביר את השאר לצה"ל לצייד את גדודי האצ"ל החדשים, נדחתה על ידי נציגי הממשלה, שפירשו את הבקשה כדרישה לתגבור 'צבא בתוך צבא'. זו הייתה רחוקה מכוונתו של בגין; אלא, הוא ראה שאלה של כבוד שהלוחמים מתגייסים לצה"ל בציוד מלא.

האלטלנה הגיעה לכפר ויתקין בשעות אחר הצהריים המאוחרות של יום ראשון, 20 ביוני. בין אנשי האצ"ל שהמתינו על החוף היה מנחם בגין, שקיבל את פני המגיעים ברגש רב. לאחר ירידתם של הנוסעים, סייעו חברי כפר הדייגים מכמורת לפרוק את מטען הציוד הצבאי. במקביל לאירועים בכפר ויתקין, התכנסה הממשלה בתל אביב לישיבתה השבועית. בן-גוריון דיווח על הפגישות שקדמו להגעת האלטלנה, והיה נחוש בדרישתו כי בגין יכנע וימסור את כל הנשק:

עלינו להחליט אם להעביר את השלטון לבגין או להורות לו להפסיק את פעילותו הנפרדת. אם הוא לא יעשה זאת, נפתח באש! אחרת, עלינו להחליט לפזר את הצבא שלנו.

הדיון הסתיים בהחלטה להסמיך את הצבא להשתמש בכוח במידת הצורך כדי להתגבר על האצ"ל ולהחרים את הספינה והמטענים שלה. יישום החלטה זו הוטלה על חטיבת אלכסנדרוני בפיקודו של דן אבן (אפשטיין), שהקיפה למחרת את אזור כפר ויתקין. דן אבן הציב את האולטימטום הבא:

אל: מ' בגין
בהוראה מיוחדת של ראש המטה הכללי של צבא ההגנה לישראל, אני מוסמך להחרים את הנשק והחומרים הצבאיים שהגיעו לחוף ישראל באזור שיפוטי בשם ממשלת ישראל. הוסמכתי לדרוש ממך למסור לי את הנשק לשמירה ולהודיעך כי עליך ליצור קשר עם הפיקוד העליון. אתה נדרש לבצע הזמנה זו באופן מיידי.
אם לא תסכים לבצע פקודה זו, אשתמש בכל האמצעים העומדים לרשותי על מנת לממש את הצו ולתפוס את כלי הנשק שהגיעו לחוף ולהעבירם מרשות פרטית לרשות ממשלת ישראל.
ברצוני להודיעכם שהאזור כולו מוקף ביחידות צבאיות חמושים ורכבים משוריינים, וכל הכבישים חסומים.
אני מחזיק אותך באחריות מלאה לכל ההשלכות במקרה של סירובך לבצע הזמנה זו.
העולים – לא חמושים – יורשו לנסוע למחנות בהתאם להסדריכם. יש לך עשר דקות לתת לי את תשובתך.

DE, מפקד חטיבה

האולטימטום, ובפרט הדרישה לתשובה תוך עשר דקות, היה מעליב ולא מציאותי. הוא נעשה, לדברי אבן "כדי לא לתת למפקד האצ"ל זמן לשיקולים ממושכים ולזכות ביתרון ההפתעה". בגין סירב להיענות לאולטימטום, וכל ניסיונות הגישור כשלו. כישלונו של בגין להגיב היה מכה ליוקרתו של אבן, וכעת התנגשות הייתה בלתי נמנעת. התפתחו קרבות והיו מספר נפגעים. על מנת למנוע שפיכות דמים נוספת, יזמו מתנחלי כפר ויתקין משא ומתן בין יעקב מרידור (סגנו של בגין) לדן אבן, שהסתיים בהפסקת אש כללית ובהעברת הנשק בחוף למפקד צה"ל המקומי.

בגין עלה בינתיים על ה"אלטלנה", שעמדה כעת לכיוון תל אביב. הוא קיווה שניתן יהיה להיכנס לדיאלוג עם הממשלה הזמנית ולפרוק את הנשק שנותר בדרכי שלום. אבל זה לא היה המצב. בן גוריון הורה ליגאל ידין (ממלא מקום הרמטכ"ל) לרכז כוחות גדולים בחוף תל אביב ולקחת את הספינה בכוח. אקדחים כבדים הועברו לאזור ובארבע אחר הצהריים הורה בן-גוריון להפגיז את האלטלנה. אחד הפגזים פגע בספינה שהחלה לבעור. הייתה סכנה שהאש תתפשט לבתי האחיזה שהכילו חומר נפץ, והקברניט הורה לכל על הסיפון לנטוש את הספינה. אנשים קפצו למים, בזמן שחבריהם על החוף יצאו לפגוש אותם על רפסודות. למרות שהקברניט הניף את דגל הכניעה הלבן, האש האוטומטית המשיכה להיות מופנית לעבר הניצולים הלא חמושים. בגין, שהיה על הסיפון, הסכים לעזוב את הספינה רק לאחר פינוי אחרון הפצועים.

16 לוחמי אצ"ל נהרגו בעימות עם הצבא; שישה נהרגו באזור כפר ויתקין ועשרה בחוף תל אביב. שלושה חיילי צה"ל נהרגו: שניים בכפר ויתקין ואחד בתל אביב.

לאחר ההפגזה על האלטלנה נעצרו בהוראת בן-גוריון למעלה מ-200 לוחמי אצ"ל. רובם שוחררו מספר שבועות לאחר מכן, למעט חמישה מפקדים בכירים (משה חסון, אליהו לנקין, יעקב מרידור, בצלאל עמיצור והלל קוק), שהיו עצורים למעלה מחודשיים. (הם שוחררו, הודות ללחץ ציבורי, ב-27 באוגוסט 1948).

שנים לאחר מכן, ערב מלחמת ששת הימים, ביוני 1967 (לאחר שבן-גוריון פרש מפעילות פוליטית ולוי אשכול היה ראש הממשלה), הצטרף מנחם בגין למשלחת שביקרה בשדה בוקר כדי לשאול את דוד בן-גוריון. לחזור ולקבל שוב את ראשות הממשלה. לאחר אותה פגישה אמר בן-גוריון שאילו היה מכיר אז את בגין כפי שהכיר עכשיו, פני ההיסטוריה היו שונים.

(מקור: פרופ' יהודה לפידות, אתר האצ"ל)