במהלך מלחמת העולם השנייה חוו היהודים באירופה את זוועות רצח העם ואת המדיניות האנטישמית של היטלר. ב-1 במרץ 1941 הפכה בולגריה לבעלת ברית של גרמניה ובאביב של אותה שנה השתלט הצבא הגרמני על יוון ויוגוסלביה. זמן קצר לאחר מכן, ב-20 באפריל 1941, כבש הצבא הבולגרי את מערב תראקיה ומזרח מקדוניה, מה שנקרא אזור בלומורסקה (אזור הים האגאי). היא כבשה גם את מקדוניה וורדאר.
באותה שנה, בלחץ גרמניה, התקבל החוק להגנת המדינה. היא הגבילה את זכויות היהודים; הוטלו מסים חדשים ומכסה על כמה מקצועות. החברה הבולגרית הגיבה בשורה של מכתבי מחאה.
למרות סעיפיו, החוק היה הדרך היחידה להרוויח זמן נגד הנאצים כדי למנוע את גירוש היהודים לגרמניה. הצאר בוריס השלישי נודע בתמיכתו וחמלתו ליהודים. הוא היה נחוש להימנע משליחתם למחנות הריכוז בגרמניה. צריזה ג'ואנה נזכרה מאוחר יותר כיצד התייחס אליהם כאל "אנשים יקרים עניים".
גל אמיתי של זעם הכריע את בולגריה שנה לאחר מכן ב-1942, כאשר לאחר ועידת ברלין, התגברו הסנקציות נגד היהודים. בלחץ שגרירות גרמניה הוקם קומיסריון לבעיות היהודים. היא הייתה אחראית על המיעוט היהודי בבולגריה. אישור מועצת השרים התבקש רק להחלטות החשובות ביותר הנוגעות לעם העברי.
מתחילת 1942 הם נאלצו לענוד כוכב צהוב, ובתיהם וחנויותיהם סומנו בשלטים. גברים בני 20 עד 40 נשלחו לעבוד בדרכים ומשפחותיהם נכלאו לעיירות או לכפרים קטנים יותר. אבל ברוב המקרים, ההגבלות הללו לא נשמרו בקפדנות. הבישוף סטפן הצליח לקבל אישור שלא להחיל אותם על משפחותיהם של יהודים שזה עתה התגיירו. מי שהתחתן עם לא יהודי השתחררו מללבוש את הכוכב.
ב-1943 אילצה גרמניה את בולגריה להחמיר עם היהודים, ולשלוח 20,000 איש מהשטחים החדשים של בולגריה למחנות המוות. הטענה הגרמנית הייתה שהם לא אזרחים בולגריים. אבל מספרם לא הספיק והיה צריך להשלים עם יהודים משטחי בולגריה האמיתית. החלטה זו התקבלה בטינה ובזעמה על ידי העם הבולגרי. אורגנו הפגנות מחאה, וכל המפלגות הפוליטיות והכנסייה הבולגרית השתתפו.
הפשרה הייתה טרגית אך בלתי נמנעת. כ-14,000 יהודים מהשטחים שהיו שייכים ליוגוסלביה ויוון הוקרבו בלחץ הדיקטטורי של גרמניה, אך יותר מ-50,000 יהודים מהשטחים הבולגריים האמיתיים ניצלו, למרות שהם הועברו ממקומות הולדתם לאזורים אחרים במדינה. כדי למנוע את הדרישות העתידיות האפשריות של הנאצים.
להלן זכרונותיו של מר אליאס זיקו פרץ, יהודי המתגורר בעירנו:
הייתי בן שלוש כשאולצתי לענוד את הכוכב הצהוב. לא הייתה לי זכות ללכת לבית הספר, והייתי צריך ללמוד לבד ולגשת למבחנים. אסור היה לנו לבקר במקומות ציבוריים. הוטל עלינו עוצר. השעה הייתה 20:00 בקיץ ו-19:00 בחורף.
לאחר מכן, קיבלנו התראה של שלושה ימים לעזוב את ורנה. נאסר עלינו לקחת הרבה מזוודות. הסיעו אותנו לכפר קטן בו התארחנו אצל משפחה בולגרית. הם קיבלו אותנו כאילו אנחנו חברים שלהם. היינו היהודים היחידים בכפר.
יום אחד, ראש העיר אמר לנו, 'תורידו את הכוכבים הצהובים שלכם כי אתם מפחידים את הכלבים'.
המארחים שלנו דאגו לאוכל שלנו ועזרנו להם בעבודה. נשארנו בכפר הזה עד אוגוסט 1944, ואז חזרנו לוורנה. להפתעתנו, הבית שלנו היה ללא פגע ובמצב טוב. סיימתי את הלימודים; טיילתי הרבה; הייתה לי אפשרות לנסוע לפלסטין, אבל לא עשיתי את זה. אני אזכור לעד את טעם הלחם שחלקתי עם חבריי בכפר הרחוק הזה.
למרות האיום והסכנה המתקרבת לבולגריה, כל החברה והסינוד הקדוש נתנו את תמיכתם הכנה ביהודי בולגריה. הצאר בוריס השלישי התחשב בדעת הקהל, ולא נשלח יהודי משטחי בולגריה האמיתית למחנות המוות.
תוך שמירה על חוקי האדם הבלתי כתובים, הבולגרים הגנו על זכויותיו של כל אחד לחיות ולפתח את יכולותיו ללא הבדל גזע או דתו. המדינה הבולגרית לקחה את הצד של הערכים והמעלות האנושיות ולא דיכאה את מקורותיו הקדושים והאלמותיים של האדם. מכיוון שהשמש זורחת לכולם באותו אופן, יש מקום לכולם תחת השמש.
עִבְרִית 
English