תוכנית החלוקה כ”ט בנובמבר

ההחלטה: שתי מדינות לשני עמים

העצרת הכללית של האו"ם הגישה המלצה לא מחייבת לחלוקה תלת-כיוונית של פלסטין למדינה יהודית, מדינה ערבית ואזור קטן בניהול בינלאומי הכולל את העיירות החשובות מבחינה דתית ירושלים ובית לחם. שתי המדינות שנחזו בתוכנית הורכבו כל אחת משלושה חלקים עיקריים, המקושרים על ידי צומת דרכים חוץ-טריטוריאלית. המדינה היהודית תקבל את מישור החוף, המשתרע מחיפה ועד רחובות, הגליל המזרחי (המקיף את הכנרת וכולל את הכנרת) ואת הנגב, כולל המוצב הדרומי של אום רשרש (כיום אילת). המדינה הערבית תקבל את הגליל המערבי, עם העיירה עכו, הרי השומרון והרי יהודה, והחוף הדרומי משתרע מצפון לאיסדוד (כיום אשדוד) ומקיף את מה שהיא כיום רצועת עזה, עם קטע מדברי. לאורך גבול מצרים. דו"ח UNSCOP הציב את העיירה יפו, שברובה ערבית, דרומית לתל אביב, במדינה היהודית, אך היא הועברה להוות חלק מובלעת של המדינה הערבית לפני שההצעה הגיעה לאו"ם.

הקרקע שהוקצתה למדינה הערבית (כ-43% של ארץ ישראל המנדטורית) כללה את כל הרמות, למעט ירושלים, בתוספת שליש מקו החוף.

המדינה היהודית הייתה אמורה לקבל 56% של ארץ ישראל המנדטורית, שטח מעט גדול יותר כדי להכיל את המספר ההולך וגדל של יהודים שיהגרו לשם. . המדינה היוותה את הצד המערבי של "ארץ ישראל ההיסטורית", וכללה שלושה מישורי שפלה פוריים - השרון שעל החוף, עמק יזרעאל ובקעת הירדן העליונה.

אולם עיקר שטחה של המדינה היהודית המוצעת היה מדבר הנגב. המדבר לא התאים לחקלאות, וגם לא לפיתוח עירוני באותה תקופה. למדינה היהודית ניתנה גם גישה יחידה לים סוף ולכנרת (המקור הגדול ביותר למים מתוקים בארץ ישראל). הקרקע שהוקצתה למדינה היהודית הייתה מורכבת ברובה מאזורים שבהם הייתה אוכלוסייה יהודית משמעותית (מפת חלוקת האוכלוסייה).

התוכנית ניסתה בכל כוחה להכניס כמה שיותר יהודים למדינה היהודית. במקרים ספציפיים רבים, המשמעות הייתה הכללת אזורים של רוב ערבי (אך עם מיעוט יהודי משמעותי) במדינה היהודית. כך למדינה היהודית יהיה מיעוט ערבי גדול בסך הכל. גם אזורים שהיו דלילים (כמו הנגב), נכללו במדינת היהודים כדי ליצור מקום להגירה על מנת להקל על "בעיית היהודים" (ויקיפדיה).

התגובה

רוב היהודים והקבוצות היהודיות קיבלו את ההצעה, ובמיוחד הסוכנות היהודית, שהייתה המדינה היהודית שהוקמה. מיעוט של קבוצות יהודיות לאומניות קיצוניות כמו אצ"ל צואי לאומי של מנחם בגין והלח"י של יצחק שמיר, (המכונה כנופיית שטרן) שנלחמו בבריטים, דחו זאת. בגין הזהיר כי החלוקה לא תביא שלום כי הערבים יתקפו גם את המדינה הקטנה וכי "במלחמה שלפנינו נצטרך לעמוד על שלנו, זו תהיה מלחמה על קיומנו ועתידנו". תיעודים רבים מצביעים על שמחתם של תושבי פלסטין היהודים בעת שנכחו בישיבת האו"ם בהצבעה בעד הצעת החלוקה. עד היום, ספרי ההיסטוריה הישראליים מזכירים את ה-29 בנובמבר (תאריך מושב זה) כתאריך החשוב ביותר ברכישת עצמאותה של ישראל, וערים ישראליות רבות מציינות את התאריך בשמות רחובותיהן. עם זאת, יהודים אכן מתחו ביקורת על היעדר המשכיות טריטוריאלית למדינת היהודים.

ההנהגה הערבית (פלסטין וממנה) התנגדה לתוכנית בטענה שהיא מפרה את זכויות רוב העם בפלסטין, שהיה אז 67% לא יהודי (1,237,000) ו-33% יהודי (608,000). מנהיגים ערבים טענו גם שמספר רב של ערבים יילכדו במדינה היהודית כמיעוט. בעוד כמה מנהיגים ערבים התנגדו לזכותם של היהודים להגדרה עצמית באזור, אחרים מתחו ביקורת על כמות ואיכות הקרקע שניתנה לישראל.

ביום שאחרי ההצבעה, מבול של התקפות ערבים הותיר שבעה יהודים למותם ועשרות פצועים נוספים. הירי, הסקילה וההתפרעות נמשכו בקצב מהיר בימים הבאים. הקונסוליות של פולין ושוודיה, ששתיהן ממשלותיהן הצביעו בעד חלוקה, הותקפו. פצצות הושלכו לבתי קפה, בקבוקי תבערה הושלכו לעבר חנויות, בית כנסת הוצת. ב-3 בדצמבר, ביוזמת ההנהגה הפלסטינית, פשט המון גדול את המרכז המסחרי היהודי החדש בירושלים, בזז ושרף חנויות ודקר וסקל את מי שקרה לו. למחרת תקפו כ-120-150 ערבים חמושים את קיבוץ אפעל, בפאתי תל אביב, בניסיון רחב היקף ראשון להסתער על כפר יהודי.

בריטניה סירבה ליישם את התוכנית בטענה שאינה מקובלת על שני הצדדים. היא גם סירבה לשתף את ועדת ארץ ישראל של האו"ם בניהול פלסטין בתקופת המעבר, והחליטה לסיים את המנדט הבריטי על פלסטין ב-15 במאי 1948.

הלחימה החלה כמעט מיד עם אישור התוכנית, החל עם פרעות ירושלים הערבית של 1947. ללחימה תהיה השפעה על האוכלוסייה הערבית בארץ ישראל, כמו גם על האוכלוסיות היהודיות של מדינות ערב השכנות. (ויקיפדיה)

הלחימה, שהסתיימה לבסוף ביולי 1949, גבתה את חייהם של אלפי יהודים וערבים. כתוצאה מאותה מלחמה, יותר מ-400,000 ערבים נמלטו מפלסטין, ולמעלה מ-700,000 יהודים נמלטו ממדינות ערב.

ישראקאסט, ירושלים