יצחק בן-צבי היה היסטוריון, מנהיג ציוני העבודה והנשיא השני והוותיק ביותר של ישראל.
יצחק בן צבי נולד בפולטבה, אוקראינה בשנת 1884. במהלך הפוגרום ב-1905, הוא הפך לפעיל בהגנה עצמית יהודית ושיחק תפקיד מוביל בארגון "פועלי ציון", ארגון סוציאליסטי ציוני.
בן צבי התיישב בארץ ישראל בתחילת 1907 והיה ציר של פועלי ציון בקונגרס הציוני השמיני שנערך באותה שנה בהאג. יחד עם רהל ינאית, לה נישא לימים, השתתף בן צבי בהקמת ארגון ההגנה היהודי השומר.
בשנת 1910 ייסדו בן צבי יחד עם רהל ינאית וזאב אשור את כתב העת הסוציאליסטי העברי "אחדות" (אחדות) הראשון בארץ. לאחר מכן גורשו יחד עם דוד בן גוריון, יחד הם הקימו את תנועת "החלוץ" של אמריקה להכנת צעירים יהודים להתיישבות בארץ ישראל, והקימו סניפים בערים רבות.
הם חזרו לארץ ישראל ב-1918 כחיילים של הלגיון היהודי ב-Royal Fusiliers הבריטי. במהלך פרעות הערבים בירושלים בשנות העשרים של המאה ה-20 היה בן צבי פעיל בשורות ההגנה (ארגון הגנה עצמית יהודית מרצון).
עם הקמת הוועד הלאומי (וועד הלאומי) ב-1920, נבחר בן צבי להנהגתו, תחילה כחבר, אחר כך כיו"ר (1931), ולבסוף לנשיא ב-1945.
לאחר קום מדינת ישראל נבחר בן צבי כחבר "מפ"י" (העבודה) לכנסת הראשונה והשנייה, בשנים 1949 ו-1952. עם פטירתו של חיים ויצמן, נבחר בן צבי לנשיא המדינה. בשנת 1952, ובשנת 1957 הוחזר על ידי הכנסת לתפקיד זה לחמש שנים נוספות. ב-1962 הוא נבחר לנשיא לכהונה שלישית ומת בתפקידו ב-23 באפריל 1963.
בן צבי עמד בראש המכון לחקר קהילות יהודי המזרח במזרח התיכון שהקים ב-1948, לימים נקרא "מכון בן צבי". עבודותיו המדעיות הוקדשו בעיקר למחקר על קהילות וכתות (שומרונים, קראים, קהילות יהודיות באסיה ובאפריקה ועוד) ולגיאוגרפיה של ארץ ישראל, אוכלוסיותיה הקדומות, עתיקותיה ומסורותיה.
עִבְרִית 
English